🏺 היסטוריה לכיתה ט׳

בשנת 1894 גילה המודיעין הצרפתי מסמך שהעיד שמישהו בצבא מוסר סודות צבאיים לגרמניה. החשד נפל במהירות על סרן אלפרד דרייפוס, קצין ארטילריה יהודי ממשפחה עשירה מחבל אלזס. הראיות נגדו היו חלשות — בעיקר דמיון שנוי במחלוקת בין כתב ידו לבין כתב היד במסמך — אבל בצבא הצרפתי ובחלקים מהחברה רווחה אז עוינות כלפי יהודים, ודרייפוס היה חשוד נוח. 🔊

דרייפוס נשפט בבית דין צבאי, בדלתיים סגורות, והורשע בבגידה. בינואר 1895 נערך לו טקס השפלה פומבי בחצר בית הספר הצבאי בפריז: קרעו את דרגותיו ושברו את חרבו, בזמן שההמון בחוץ צעק "מוות ליהודים!". דרייפוס צעק שוב ושוב שהוא חף מפשע. הוא נשלח למאסר עולם באי השדים, מושבת עונשין מבודדת מול חופי גיאנה הצרפתית שבדרום אמריקה. 🔊

משפחתו של דרייפוס לא ויתרה. אחיו, מתייה, ניהל במשך שנים מאבק לגילוי האמת, ואשתו, לוסי, שלחה לו מכתבים שבהם עודדה אותו להחזיק מעמד. דרייפוס עצמו כמעט לא ידע מה קורה בצרפת: הוא הוחזק בבידוד, ובתקופה מסוימת אף כבלו אותו בלילות למיטתו. 🔊

בשנת 1896 גילה ראש המודיעין החדש, הקולונל ז׳ורז׳ פיקאר, ראיות לכך שהבוגד האמיתי הוא קצין אחר, וולסין אסטרהזי. אבל במקום לתקן את העוול, הצבא הרחיק את פיקאר, ואסטרהזי זוכה במשפט קצר. בכירי הצבא העדיפו להסתיר את הטעות מאשר להודות בה. 🔊

בינואר 1898 פרסם הסופר המפורסם אמיל זולא בעיתון "לורור" מכתב פתוח לנשיא צרפת, תחת הכותרת "אני מאשים!". זולא האשים בשמם את הקצינים שהסתירו את האמת. הוא עצמו נתבע על הוצאת דיבה, הורשע ונאלץ לברוח לאנגליה, אבל המכתב שלו פיצל את צרפת לשני מחנות: "הדרייפוסרים", שדרשו צדק ואמת, ומתנגדיהם, שטענו שכבוד הצבא והאומה חשוב יותר. 🔊

בשנת 1899 נשפט דרייפוס שוב, והורשע שוב — אף שהראיות לחפותו היו ברורות — אבל קיבל חנינה מנשיא צרפת. רק בשנת 1906 ביטל בית המשפט העליון את ההרשעה, ודרייפוס הוחזר לצבא וקודם בדרגה. 🔊

בין העיתונאים שסיקרו את הפרשה בתחילתה היה עיתונאי יהודי מווינה, תאודור הרצל. מאוחר יותר כתב הרצל שהפרשה עזרה לו להבין שהשתלבות בחברה האירופית אינה מגינה על היהודים מפני שנאה. ב־1896 פרסם את "מדינת היהודים". 🔊