החיים לפני האמנציפציה
בימי הביניים ובתחילת העת החדשה נחשבו היהודים במדינות רבות לזרים שמותר להם לגור במקום רק ברשות השליט. בערים רבות נאסר עליהם להחזיק אדמה או להצטרף לאיגודי בעלי המלאכה, ולכן עסקו בעיקר במסחר ובהלוואות. הם שילמו מסים מיוחדים, ולעיתים גורשו ממקומות שבהם חיו דורות.
בשנת 1516 נקבע בוונציה שהיהודים יגורו ברובע סגור, שננעל בלילה. הרובע נקרא ״גטו״, והמילה הפכה לשם כללי לרובעים כאלה. מצד שני, הקהילות היהודיות ניהלו את חייהן הפנימיים בעצמן: היו להן בתי דין, מוסדות צדקה ומוסדות חינוך. זהות היהודים נקבעה לפי הקהילה ולא לפי המדינה.
הנאורות וההשכלה
במאה ה־18 טענו הוגי הנאורות שכל בני האדם שווים, ושיש לשפוט אנשים לפי מעשיהם ולא לפי דתם. בגרמניה פעל משה מנדלסון (1729–1786), פילוסוף יהודי מפורסם שהיה שומר מצוות ובקי גם בתרבות הגרמנית. הוא תרגם את התורה לגרמנית ועודד את היהודים ללמוד שפות, מדעים ומקצועות חדשים.
בעקבותיו התפתחה בקרב היהודים תנועת ״ההשכלה״. המשכילים רצו לשלב את התרבות היהודית עם ההשכלה הכללית, וכתבו ספרים, שירים ועיתונים בעברית. הם קיוו שאם היהודים ייפתחו לחברה הסובבת, יקבלו בתמורה זכויות שוות.
מצרפת לשאר אירופה
צרפת המהפכנית הייתה הראשונה באירופה שהעניקה ליהודים שוויון זכויות מלא, בשנים 1790–1791. בוויכוח באספה הלאומית אמר אחד הנואמים, הרוזן קלרמון־טונר, משפט מפורסם: ״ליהודים כאומה — כלום; ליהודים כבני אדם — הכול״. כלומר, היהודים יקבלו זכויות כאזרחים יחידים, אבל מצופה מהם לוותר על קהילה נפרדת בעלת סמכויות משלה.
אחרי צרפת באו הולנד בשנת 1796, ובהמשך מדינות שנכבשו בידי נפוליאון. התהליך היה איטי ולא אחיד: בפרוסיה ניתנו זכויות חלקיות בשנת 1812, בבריטניה נבחר ליונל דה רוטשילד לפרלמנט ויכול היה לכהן בו רק בשנת 1858, באוסטריה־הונגריה הושלם השוויון בשנת 1867 ובגרמניה המאוחדת בשנת 1871. ברוסיה, שבה חיו הכי הרבה יהודים, נשארו הגבלות קשות עד 1917.
הזדמנויות ושינויים
האמנציפציה פתחה בפני היהודים עולם חדש. הם נכנסו לאוניברסיטאות ונעשו רופאים, עורכי דין, מדענים, אמנים ואנשי עסקים. יהודים רבים עברו מהעיירות לערים הגדולות, דיברו את שפת המדינה והרגישו גאווה להיות אזרחיה.
השינוי עורר גם שאלות קשות על זהות. היו שהתרחקו מהדת או המירו את דתם כדי להתקדם. אחרים חיפשו דרכים חדשות לשמור על היהדות בעולם המודרני, ומכאן צמחו זרמים שונים — רפורמה, אורתודוקסיה מודרנית ועוד. גם ההתנגדות לשינויים חיזקה קהילות שבחרו לשמור על אורח החיים המסורתי.
יהודי מזרח אירופה, שחיו ברובם תחת שלטון רוסיה, לא נהנו מהשינוי באותה מידה. הם נשארו מוגבלים לאזור מגורים מיוחד שנקרא ״תחום המושב״, וחלק גדול מהם חי בעוני בעיירות קטנות. כך נוצר פער גדול בין יהודי מערב אירופה, שהשתלבו בחברה, לבין יהודי המזרח.
למה השוויון לא הספיק
רבים קיוו שהשוויון בחוק יעלים את השנאה ליהודים, אבל זה לא קרה. בסוף המאה ה־19 התפשטה באירופה ״אנטישמיות״ חדשה, שהציגה את היהודים כ״גזע״ זר שאינו יכול להשתלב, ולא רק כבני דת אחרת. פרשת דרייפוס בצרפת והפוגרומים ברוסיה הראו לרבים שהבעיה לא נפתרה.
אחת התגובות לכך הייתה הציונות — הרעיון שהעם היהודי צריך בית לאומי משלו בארץ ישראל. היסטוריונים לומדים על האמנציפציה מחוקים ומפרוטוקולים של פרלמנטים, מעיתונים, מפנקסי הקהילות ומספרים ומכתבים של יהודים שחוו את השינוי בעצמם.