הגטו הגדול ביותר
בוורשה, בירת פולין, חיה לפני המלחמה הקהילה היהודית הגדולה ביותר באירופה — כ־350 אלף איש. אחרי שגרמניה כבשה את פולין ב־1939, החלו הנאצים לבודד את היהודים. בנובמבר 1940 נסגר גטו ורשה: אזור קטן בעיר שהוקף בחומה, ונדחסו לתוכו יותר מ־400 אלף יהודים מוורשה ומהסביבה.
החיים בגטו היו קשים מאוד: צפיפות עצומה, רעב ומחלות. ובכל זאת, יהודי הגטו ניסו לשמור על צלם אנוש. הם הפעילו בסתר בתי ספר, ספריות, תיאטרון ותזמורות, ודאגו לילדים יתומים. יאנוש קורצ׳אק, מחנך ורופא, ניהל בגטו בית יתומים ונשאר עם הילדים עד הסוף.
הגירוש הגדול והחלטה להילחם
בקיץ 1942 החלו הגרמנים ב״אקציה הגדולה״: במשך כחודשיים שולחו מהגטו כ־265 אלף יהודים אל מחנה ההשמדה טרבלינקה. הגרמנים טענו שהם נשלחים ״לעבודה במזרח״, אבל בהדרגה התברר לנשארים בגטו מה עלה בגורלם.
בני נוער מתנועות הנוער — השומר הצעיר, דרור, עקיבא ואחרות — ולצידם אנשי הבונד וארגונים נוספים, החליטו שלא ילכו בשקט. הם הקימו את ״הארגון היהודי הלוחם״ (אי״ל) בפיקודו של מרדכי אנילביץ׳, צעיר כבן 24 מתנועת השומר הצעיר. לצידו פעל ״הארגון הצבאי היהודי״ (אצ״י), שאנשיו באו בעיקר מבית״ר. הלוחמים השיגו בקושי רב מעט אקדחים ורימונים, והכינו בעצמם בקבוקי תבערה.
המרד
כבר בינואר 1943, כשהגרמנים נכנסו לגטו לגירוש נוסף, ירו עליהם לוחמים יהודים, והגירוש נעצר אחרי כמה ימים. זו הייתה הפעם הראשונה שהגרמנים נתקלו בהתנגדות מזוינת בגטו. ב־19 באפריל 1943, ערב חג הפסח, נכנס לגטו כוח גרמני גדול כדי לחסל אותו סופית, ובאותו יום קיבל עליו את הפיקוד יורגן שטרופ. הלוחמים פתחו באש, והגרמנים נאלצו לסגת.
המרד נמשך כחודש. מול טנקים, תותחים ואלפי חיילים נלחמו כמה מאות לוחמים, ואלפי יהודים הסתתרו בבונקרים. הגרמנים שרפו את הגטו בית אחרי בית. ב־8 במאי 1943 הוקף הבונקר של מפקדת אי״ל ברחוב מילא 18, ומרדכי אנילביץ׳ וחבריו נהרגו. ב־16 במאי פוצץ שטרופ את בית הכנסת הגדול של ורשה וכתב בדו״ח שלו: ״הרובע היהודי של ורשה אינו קיים עוד״.
הניצולים והזיכרון
מעטים מהלוחמים הצליחו להימלט דרך תעלות הביוב אל הצד ה״ארי״ של העיר, ובהם צביה לובטקין ושמחה רותם, שכונה ״קאז׳יק״. יצחק (אנטק) צוקרמן פעל באותה עת מחוץ לגטו. אחרי המלחמה עלו לובטקין וצוקרמן לארץ, ויחד עם ניצולים נוספים הקימו ב־1949 את קיבוץ לוחמי הגטאות בגליל המערבי, ובו את בית לוחמי הגטאות — מוזיאון לזכר השואה והגבורה.
בישראל נקבע יום הזיכרון לשואה ב־כ״ז בניסן, סמוך לתאריך פרוץ המרד, ושמו הרשמי הוא ״יום הזיכרון לשואה ולגבורה״. השם מזכיר שלצד הרצח היו גם מרידות, לחימה בפרטיזנים, עזרה הדדית ושמירה על כבוד האדם. ביד ושם ובוורשה עומדת אנדרטה לזכר לוחמי הגטו שפיסל נתן רפופורט.
איך אנחנו יודעים מה קרה בגטו
אחד המקורות החשובים ביותר הוא ״ארכיון רינגלבלום״. ההיסטוריון עמנואל רינגלבלום ייסד בגטו קבוצה בשם ״עונג שבת״ שאספה יומנים, מכתבים, כרזות, עיתוני מחתרת וסקרים על החיים בגטו. כשהבינו שהסוף קרב, קברו את החומר בתיבות פח ובכדי חלב. אחרי המלחמה נמצאו שני חלקים מן הארכיון בין ההריסות, ב־1946 וב־1950.
מקורות נוספים הם עדויות של ניצולים, ספרי זיכרונות של לוחמים, וגם מסמכים גרמניים — ובהם הדו״ח של שטרופ עצמו, שכלל צילומים מהדיכוי. הדו״ח נועד להתפאר, אבל דווקא הוא מראה כמה קשה היה לגרמנים להכניע את המורדים. כשמשווים בין מקורות של הקורבנות ושל הרוצחים מקבלים תמונה מלאה יותר.