תקופת ההמתנה
במאי 1967 הלך המתח וגבר. נשיא מצרים, גמאל עבד אל־נאצר, הכניס כוחות גדולים לחצי האי סיני, שהיה אז בשליטת מצרים, ודרש מכוח החירום של האו״ם לעזוב את הגבול עם ישראל. בסוף מאי הודיעה מצרים על סגירת מצרי טיראן לספינות ישראליות — צעד שחסם את נמל אילת וישראל ראתה בו עילה למלחמה. סוריה, וזמן קצר אחר כך גם ירדן, חברו למצרים.
בישראל שררה דאגה עמוקה. כמעט כל המילואימניקים גויסו, נחפרו תעלות ומקלטים, ואפילו הוכנו בתי קברות למקרה של אבדות כבדות. השבועות האלה נקראים ״תקופת ההמתנה״. בתחילת יוני הוקמה ממשלת אחדות לאומית, ומשה דיין מונה לשר הביטחון. בראש הממשלה עמד לוי אשכול, ויצחק רבין היה הרמטכ״ל.
הבוקר הראשון: מבצע מוקד
בבוקר 5 ביוני 1967 יצאו כמעט כל מטוסי חיל האוויר בטיסה נמוכה מעל הים ומעל המדבר, כדי לא להתגלות במכ״ם. הם תקפו את שדות התעופה של מצרים והשמידו בתוך שעות ספורות את רוב מטוסיה, עוד על הקרקע. המבצע נקרא ״מבצע מוקד״. מאותו רגע הייתה לישראל עליונות אווירית, והיא סייעה מאוד לכוחות על הקרקע.
באותו יום פרצו כוחות השריון של צה״ל לסיני. בתוך ימים ספורים הגיעו לתעלת סואץ ולשארם א־שייח׳ ופתחו מחדש את מצרי טיראן. ישראל העבירה מסר לירדן שלא תתקוף אותה אם תישאר מחוץ למלחמה, אבל הצבא הירדני פתח בהפגזות על ירושלים ועל מקומות נוספים, והמלחמה התפשטה גם לחזית המזרחית.
ירושלים: ״הר הבית בידינו״
בירושלים נלחמו הצנחנים בקרבות קשים, ובהם הקרב על גבעת התחמושת. ב־7 ביוני 1967 נכנסו הצנחנים, בפיקודו של מוטה גור, לעיר העתיקה דרך שער האריות. מוטה גור הודיע בקשר את המשפט שנחרת בזיכרון: ״הר הבית בידינו״. הרב הראשי לצה״ל, שלמה גורן, תקע בשופר ליד הכותל המערבי, והצנחנים עמדו נרגשים מול האבנים העתיקות.
במשך 19 שנים, מאז מלחמת העצמאות, לא יכלו יהודים להגיע לכותל. זמן קצר לפני המלחמה כתבה נעמי שמר את השיר ״ירושלים של זהב״, ואחרי שחרור העיר הוסיפה לו בית חדש. השיר הפך לפסקול של המלחמה. מאז מציינים בישראל את ״יום ירושלים״ בכ״ח באייר, יום איחוד העיר.
הגולן וסוף המלחמה
במשך שנים ירו הסורים מרמת הגולן על יישובי עמק החולה ועל דייגים בכנרת. ב־9 וב־10 ביוני תקף צה״ל ברמה, ובקרבות קשים, למשל בתל פאחר, טיפסו הלוחמים במדרונות התלולים. ב־10 ביוני נכנסה הפסקת האש לתוקף, ורמת הגולן נמצאה בידי ישראל.
בסוף המלחמה החזיקה ישראל בשטח גדול פי כמה משהיה לה קודם לכן. במלחמה נהרגו כ־800 חיילים ישראלים. בצד הערבי היו האבדות גדולות הרבה יותר. מאות אלפי פלסטינים נשארו בשטחים שעברו לשליטת ישראל, ולפי ההערכות כמאתיים אלף ויותר עזבו אותם בזמן המלחמה ואחריה. בנובמבר 1967 קיבלה מועצת הביטחון של האו״ם את החלטה 242, שקראה להסדר של שלום תמורת נסיגה משטחים.
מה השתנה ואיך אנחנו יודעים
המלחמה שינתה את ישראל. במדינה שררה תחושת הקלה ושמחה, ויהודים בכל העולם חשו גאווה. מצד שני, השליטה בשטחים ובאוכלוסייה פלסטינית גדולה הפכה לאחת השאלות החשובות והשנויות במחלוקת בחברה הישראלית — ונשארה כזו עד היום. מדינות ערב החליטו בוועידת חרטום, בספטמבר 1967, שלא יכירו בישראל ולא ינהלו איתה משא ומתן, ורק שנים אחר כך נפתחה הדרך להסכמי שלום.
על המלחמה אנחנו יודעים מפרוטוקולים של ישיבות הממשלה והמטה הכללי שנפתחו לציבור, מהקלטות הקשר — כמו ההקלטה המפורסמת של מוטה גור — מתמונות, כמו הצילום של שלושת הצנחנים מול הכותל, ומעדויות של לוחמים ואזרחים. גם מסמכים ממדינות ערב, מארצות הברית ומברית המועצות עוזרים להבין את הדרך למלחמה.