הביקור שהפתיע את העולם
במשך שנים סירבו מדינות ערב להכיר בישראל ולנהל איתה משא ומתן. לכן העולם כולו הופתע כשנשיא מצרים, אנואר סאדאת, הודיע בנובמבר 1977 שהוא מוכן לבוא לירושלים. ראש הממשלה מנחם בגין הזמין אותו, וב־19 בנובמבר 1977 נחת מטוסו של סאדאת בנמל התעופה בן־גוריון. מיליוני ישראלים צפו בשידור החי ולא האמינו למראה עיניהם: מנהיג המדינה שנלחמה בישראל ארבע שנים קודם לכן יורד במדרגות המטוס.
למחרת נאם סאדאת במליאת הכנסת. הוא אמר שהוא בא כדי להסיר את ״המחסום הפסיכולוגי״ בין העמים, וקרא לשים קץ למלחמות. בגין השיב בנאום משלו. לביקור לא היה עדיין הסכם, אבל הוא פתח דלת שנראתה נעולה.
קמפ דייוויד וחוזה השלום
המשא ומתן היה קשה. בספטמבר 1978 הזמין נשיא ארצות הברית, ג׳ימי קרטר, את בגין ואת סאדאת לקמפ דייוויד, מקום הנופש של נשיאי ארצות הברית. במשך 13 ימים ניהלו שם שיחות מתוחות, ולא פעם נראה שהכול יתפוצץ. ב־17 בספטמבר 1978 נחתמו ״הסכמי קמפ דייוויד״. באותה שנה הוענק לבגין ולסאדאת פרס נובל לשלום.
ב־26 במרץ 1979 נחתם חוזה השלום בין ישראל למצרים על מדשאת הבית הלבן בוושינגטון. לפי החוזה, ישראל תחזיר למצרים את כל חצי האי סיני, ובתמורה יכוננו בין המדינות יחסים מלאים: שגרירויות, טיסות, סחר ותיירות. בסיני נקבעו אזורים מפורזים, וכוח משקיפים בינלאומי מפקח עליהם עד היום.
המחיר והקשיים
הנסיגה מסיני נעשתה בשלבים והושלמה באפריל 1982. ישראל פינתה שדות תעופה, בסיסים ושדות נפט, וגם את העיר ימית ואת היישובים בחבל ימית. הפינוי היה כואב מאוד לתושבים ועורר מחלוקת חריפה בציבור. גם בעולם הערבי היה מחיר: מצרים הושעתה לכעשר שנים מהליגה הערבית, וב־6 באוקטובר 1981 נרצח סאדאת בידי קיצונים שהתנגדו לשלום.
השלום עם מצרים נקרא לעיתים קרובות ״שלום קר״: הקשר בין הממשלות והצבאות התקיים, אבל הקשרים בין העמים — תיירות, תרבות ומסחר — נשארו מוגבלים. ובכל זאת, מאז 1979 לא היו מלחמות בין ישראל למצרים, ובחזית הדרומית, שהייתה פעם החזית המסוכנת ביותר, שורר שקט.
השלום עם ירדן
עם ירדן היו לישראל קשרים חשאיים עוד לפני השלום, ונפגשים מכל הצדדים ידעו שמלך ירדן, חוסיין, מעוניין בהסדר. בשנות ה־90, אחרי תחילת המגעים בין ישראל לפלסטינים, נפתחה הדרך להסכם גלוי. ביולי 1994 נפגשו ראש הממשלה יצחק רבין והמלך חוסיין בוושינגטון וחתמו על הצהרה שסיימה את מצב המלחמה.
ב־26 באוקטובר 1994 נחתם הסכם השלום בין ישראל לירדן במעבר הגבול בערבה, צפונית לאילת ולעקבה, בנוכחות נשיא ארצות הברית ביל קלינטון. ההסכם קבע את הגבול, הסדיר חלוקה של מים מהירדן ומהירמוך, ופתח את הגבול לתיירים. בשנה שלאחר מכן, כשרבין נרצח, ספד לו המלך חוסיין בהלוויה בירושלים וכינה אותו ״אחי״.
למה זה חשוב ואיך אנחנו יודעים
הסכמי השלום הוכיחו שגם אחרי מלחמות קשות אפשר להגיע להסכמה, כשיש מנהיגים שמוכנים להסתכן ומתווכים שעוזרים. לשלום יש מחיר — ויתור על שטחים, פינוי יישובים והתמודדות עם מתנגדים — אבל גם רווח גדול: שקט בגבולות, שיתוף פעולה בביטחון, במים ובאנרגיה, וחיים של אנשים שלא נהרגו במלחמות. ב־2020 נחתמו גם ״הסכמי אברהם״ עם איחוד האמירויות ובחריין, ואחר כך עם מרוקו.
על תהליכי השלום אנחנו יודעים מהטקסטים של ההסכמים עצמם, מנאומים מוקלטים כמו נאום סאדאת בכנסת, מזיכרונות שכתבו קרטר, בגין, חוסיין ואחרים, ומפרוטוקולים של ישיבות הממשלה שנפתחו לציבור אחרי שנים. גם הצילומים של לחיצות הידיים ההיסטוריות הפכו למקורות מוכרים.