סוף המנדט והחלטת האו״ם
אחרי מלחמת העולם השנייה נעשה המצב בארץ ישראל מתוח מאוד. בארץ חיו יהודים וערבים, ולשני העמים היו שאיפות לאומיות סותרות. ניצולי שואה רבים ניסו להגיע לארץ, והבריטים הגבילו את כניסתם. בריטניה, שלא הצליחה להגיע לפתרון, העבירה את השאלה לאו״ם — ארגון האומות המאוחדות שנוסד אחרי המלחמה.
ב־29 בנובמבר 1947, תאריך שנקרא ״כ״ט בנובמבר״, הצביעה עצרת האו״ם בעד תוכנית חלוקה: הקמת מדינה יהודית ומדינה ערבית, וירושלים תהיה תחת שלטון בינלאומי. ההנהגה היהודית קיבלה את התוכנית, והנהגות ערביות בארץ ובמדינות השכנות דחו אותה. יהודים רבים יצאו לרקוד ברחובות, ומיד אחר כך החלו קרבות בין יהודים לערבים בארץ.
הכרזת העצמאות
ב־14 במאי 1948, ה׳ באייר תש״ח, יום לפני סיום המנדט הבריטי, התכנסה מועצת העם בבית דיזנגוף בתל אביב. דוד בן־גוריון, שעמד בראש היישוב, קרא את מגילת העצמאות והכריז על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, ״היא מדינת ישראל״.
בסוף הטקס שרו הנוכחים את ״התקווה״. ארצות הברית וברית המועצות הכירו במדינה החדשה זמן קצר אחר כך. בכל שנה בה׳ באייר חוגגים בישראל את יום העצמאות, ויום לפניו מתייחדים עם זכר הנופלים ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל.
מלחמת העצמאות
מיד אחרי ההכרזה פלשו לארץ צבאות של מדינות ערב השכנות, ובהן מצרים, ירדן, סוריה, לבנון ועיראק. המדינה הצעירה נלחמה על קיומה. צה״ל הוקם בתחילת המלחמה ממחתרות שפעלו לפני כן, ובראשן ההגנה. בצה״ל לחמו גם עולים חדשים וניצולי שואה, שחלקם הגיעו היישר מהאוניות לשדה הקרב.
ירושלים הייתה במצור, וכדי להביא אליה מזון ומים נסללה בהרים דרך עוקפת שכונתה ״דרך בורמה״. במהלך המלחמה היו גם הפוגות. בסוף, בשנת 1949, נחתמו הסכמי שביתת נשק עם מצרים, לבנון, ירדן וסוריה, וקווי שביתת הנשק — שנקראים ״הקו הירוק״ — הפכו לגבולותיה של ישראל באותה עת. ירושלים חולקה: העיר העתיקה נשארה בשליטת ירדן.
המחיר והזיכרון
המחיר של המלחמה היה כבד מאוד. כ־6,000 ישראלים, לוחמים ואזרחים, נהרגו — כאחוז אחד מהאוכלוסייה היהודית בארץ באותה עת. גם בצד הערבי נהרגו רבים.
בעקבות המלחמה הפכו מאות אלפי ערבים שגרו בארץ לפליטים. עבור יהודים רבים, 1948 היא שנת התקומה והעצמאות אחרי אלפיים שנות גלות ואחרי השואה. ערבים רבים, ובהם אזרחים ערבים של ישראל, זוכרים את אותם אירועים כ״נכבה״ — אסון. היכרות עם האופן שבו קבוצות שונות זוכרות את אותה תקופה היא חלק מלימוד ההיסטוריה.
המדינה הצעירה מתחילה לפעול
עוד בזמן המלחמה התחילה המדינה לבנות את מוסדותיה. בינואר 1949 נערכו הבחירות הראשונות, ונבחרה האספה המכוננת, שהפכה לכנסת הראשונה. חיים ויצמן נבחר לנשיא המדינה הראשון, ודוד בן־גוריון כיהן כראש הממשלה הראשון. במאי 1949 התקבלה ישראל כחברה באו״ם. במקביל החלו להגיע לארץ עולים רבים, והמדינה נדרשה לבנות במהירות בתים, בתי ספר ומקומות עבודה.