מיד אחרי כ״ט בנובמבר 1947 החלו קרבות בין יהודים לערבים בארץ. ב־14 במאי 1948 הכריז דוד בן־גוריון על הקמת מדינת ישראל, ולמחרת פלשו לארץ צבאות של מדינות ערב השכנות, ובהן מצרים, ירדן, סוריה, לבנון ועיראק. צה״ל הוקם בתחילת המלחמה ממחתרות שפעלו לפני כן, ובראשן ההגנה. לחמו בו גם עולים חדשים וניצולי שואה, שחלקם הגיעו היישר מהאוניות.
ירושלים הייתה במצור, וכדי להביא אליה מזון ומים נסללה בהרים דרך עוקפת שכונתה ״דרך בורמה״. במהלך המלחמה היו גם הפוגות. ב־1949 נחתמו הסכמי שביתת נשק עם מצרים, לבנון, ירדן וסוריה, והקווים שנקבעו — ״הקו הירוק״ — הפכו לגבולות המדינה באותה עת. ירושלים חולקה, והעיר העתיקה נשארה בשליטת ירדן.
המחיר היה כבד מאוד: כ־6,000 ישראלים, לוחמים ואזרחים, נהרגו — כאחוז אחד מהאוכלוסייה היהודית. גם בצד הערבי נהרגו רבים, ומאות אלפי ערבים שגרו בארץ הפכו לפליטים. עבור יהודים רבים זו שנת התקומה; ערבים רבים זוכרים את אותם אירועים כ״נכבה״ — אסון. היכרות עם שתי נקודות המבט היא חלק מלימוד ההיסטוריה.