הרעיון של קיבוץ גלויות מופיע במסורת היהודית כחלק מהתקווה לגאולה, ומדינת ישראל אימצה אותו כמטרה מרכזית. אחת ההחלטות הראשונות של המדינה הייתה לפתוח את שעריה, וב־1950 חוקקה הכנסת את חוק השבות, שקובע שכל יהודי זכאי לעלות לישראל. בין הראשונים הגיעו ניצולי שואה, ובהם רבים שהבריטים החזיקו במחנות מעצר בקפריסין.
במבצע ״על כנפי נשרים״, שנקרא גם ״מרבד הקסמים״, הובאו בשנים 1949–1950 עשרות אלפי יהודים מתימן במטוסים. במבצע ״עזרא ונחמיה״ עלו יותר ממאה אלף יהודים מעיראק. בהמשך הגיעו יהודי אתיופיה במבצע משה (1984) ובמבצע שלמה (1991), ובשנות ה־90 הגיעו כמיליון עולים מברית המועצות לשעבר.
קליטת העלייה הייתה אתגר עצום: עולים רבים גרו במעברות, והמדינה הנהיגה תקופת צנע. בשנים הראשונות רווח רעיון ״כור ההיתוך״ — שהעולים צריכים לוותר על התרבות שהביאו. עם הזמן התחזקה ההכרה שהמגוון הוא עושר. טעות נפוצה היא לבלבל בין ״קיבוץ גלויות״ לבין ״קיבוץ״ — היישוב השיתופי. הם לא קשורים: ״קיבוץ״ כאן פירושו איסוף.