בשנים הראשונות אחרי קום המדינה הגיעו מאות אלפי עולים בתוך זמן קצר, והמדינה הצעירה והענייה לא הייתה מוכנה: לא היו מספיק דירות, עבודה ומזון. הפתרון הזמני היה המעברות — מחנות שהוקמו ליד ערים ויישובים, כדי שהעולים יוכלו לעבוד בסביבה. השם ״מעברה״ בא מהמילה ״מעבר״: מקום שאמור היה להיות תחנת ביניים בדרך לבית קבע.
החיים במעברה היו קשים. בחורף הגשם חדר לאוהלים והשבילים הפכו לבוץ, ובקיץ היה חם מאוד בפחונים. לעיתים קרובות היו ברזים ושירותים משותפים, והתשתיות היו דלות. באותן שנים הונהג גם ה״צנע״ — מזון, בגדים ומוצרים רבים חולקו בקיצוב, לפי תלושים.
בהדרגה נבנו שיכונים, הוקמו ערי פיתוח ויישובים חדשים, והמעברות התרוקנו ונסגרו. חלק מהן הפכו לשכונות קבע. טעות נפוצה היא לחשוב שמדובר ב״מחנה פליטים״ במובן הרגיל: המעברות היו מקום קליטה של אזרחי המדינה החדשים. ובכל זאת, עולים רבים חשו שהקליטה לא הייתה הוגנת כלפיהם, וזיכרון המעברות חשוב עד היום בסיפור המשפחתי של ישראלים רבים.