המילה ״עלייה״ מבטאת את היחס המיוחד לארץ ישראל: לא ״מהגרים״ אליה אלא ״עולים״ אליה, כמו שעלו לרגל לירושלים. העלייה הראשונה (מ־1882) הקימה מושבות כמו ראשון לציון, זכרון יעקב ורוש פינה, ובאותן שנים הגיעו גם עולים מתימן. העלייה השנייה (מ־1904) הביאה חלוצים צעירים שהקימו את דגניה, הקבוצה הראשונה, ואת תל אביב ב־1909.
העלייה השלישית החלה ב־1919, אחרי מלחמת העולם הראשונה, וחלוציה סללו כבישים, ייבשו ביצות והקימו קיבוצים ומושבים. העלייה הרביעית, באמצע שנות ה־20, הביאה רבים מפולין שהתיישבו בערים. העלייה החמישית, בשנות ה־30, הביאה עולים רבים מגרמניה אחרי עליית הנאצים — רופאים, מהנדסים, מדענים ואמנים. כשהבריטים הגבילו את העלייה, הגיעו רבים בדרכים לא חוקיות — ״העפלה״.
טעות נפוצה היא לחשוב שהעלייה הסתיימה בקום המדינה. אחרי 1948 הגיעו גלי עלייה גדולים עוד יותר, מארצות ערב, מאתיופיה, מברית המועצות לשעבר ומעוד מקומות. ההפך מעלייה נקרא ״ירידה״ — יציאה של ישראלים לגור בחו״ל.