במשך כל שנות הגלות התפללו יהודים לשוב לציון, וחלקם אף עלו לארץ וחיו בה. במאה ה־19 קרה משהו חדש: עמים רבים באירופה דרשו מדינה לאומית משלהם, ויהודים רבים סבלו מאנטישמיות ומפרעות, במיוחד במזרח אירופה. הוגים יהודים הגיעו למסקנה שהעם היהודי צריך מקום משלו, וקמו אגודות ״חובבי ציון״, שעודדו עלייה והקמת מושבות.
הרצל, עיתונאי מווינה, פרסם ב־1896 את הספר ״מדינת היהודים״, שבו הציע תוכנית מעשית להקמת מדינה בהסכמה בינלאומית. ב־1897 כינס את הקונגרס הציוני הראשון, שייסד את ההסתדרות הציונית. המילה ״ציונות״ באה מ״ציון״, אחד משמותיה של ירושלים. מדינת ישראל, שהוכרזה ב־1948, היא הגשמת המטרה המרכזית של התנועה.
טעות נפוצה היא לחשוב שהציונות הייתה דעה אחת. היו בה זרמים שונים — דתיים וחילונים, סוציאליסטים וליברלים — שהתווכחו על דמות המדינה העתידית. בזמנו היו גם יהודים שהתנגדו לציונות, מסיבות דתיות או פוליטיות. גם ויכוח ״תוכנית אוגנדה״, על הצעה בריטית למקלט במזרח אפריקה, הסתיים בהחלטה שהמטרה היא ארץ ישראל בלבד.