הרקע: ״הקונספציה״
אחרי מלחמת ששת הימים חשו רבים בישראל ביטחון רב. צה״ל החזיק בסיני ובגולן, ולאורך תעלת סואץ נבנה ״קו בר־לב״ — שורת מעוזים מבוצרים. מצרים, בהנהגת הנשיא אנואר סאדאת, רצתה להחזיר את סיני, וסוריה רצתה להחזיר את רמת הגולן. בשנים 1969–1970 התנהלה לאורך התעלה ״מלחמת ההתשה״, עם הפגזות והיתקלויות כמעט יומיומיות.
בהנהגת המדינה ובאגף המודיעין רווחה הערכה, שכונתה אחר כך ״הקונספציה״: מצרים לא תצא למלחמה כל עוד אין לה מטוסים וטילים שיכולים להתמודד עם חיל האוויר הישראלי. לכן, גם כשהצטברו סימנים לכוחות גדולים שמתרכזים ליד הגבול, רבים פירשו אותם כתרגיל ולא כהכנה למלחמה. את הממשלה הובילה אז גולדה מאיר, משה דיין היה שר הביטחון, ודוד (דדו) אלעזר היה הרמטכ״ל.
ההפתעה ביום הכיפורים
ביום הכיפורים 1973 היו הרחובות ריקים, ורוב האנשים היו בבתי הכנסת או בבתיהם. בבוקר התקבלה ידיעה שהמלחמה תפרוץ באותו יום, והוחלט על גיוס מילואים. בשעה שתיים בצהריים פתחו מצרים וסוריה בהתקפה. אלפי חיילים מצרים חצו את תעלת סואץ בסירות, והקימו גשרים שעליהם עברו טנקים. בגולן תקפו מאות טנקים סוריים.
דווקא בגלל הצום והתפילה, המילואימניקים נמצאו בבית או בבית הכנסת, והדרכים היו פנויות, ולכן הגיוס התנהל במהירות. רכבים עם שליחים עברו בין בתי הכנסת וקראו בשמות החיילים. ובכל זאת, בימים הראשונים נאלצו כוחות קטנים מאוד להחזיק מול צבאות גדולים בהרבה.
הבלימה בגולן ובסיני
ברמת הגולן נלחמו הטנקיסטים של חטיבה 7 וחטיבת ״ברק״ מול כוחות גדולים פי כמה. באזור שנקרא אחר כך ״עמק הבכא״ עצרו מעטים את ההתקדמות הסורית. אחרי שהגיעו כוחות המילואים עבר צה״ל להתקפה ואף התקדם מעבר לקווים של 1967, בכיוון דמשק. ב־22 באוקטובר נכבש מחדש מוצב החרמון, שכונה ״העיניים של המדינה״.
בסיני נפלו רוב מעוזי קו בר־לב, והתקפות הנגד הראשונות נכשלו. חיילי צה״ל נתקלו בנשק חדש: טילים נגד טנקים ונגד מטוסים שקיבלו המצרים מברית המועצות. בהמשך, אחרי שבלם את ההתקפה המצרית, ביצע צה״ל מהלך נועז — ״צליחת התעלה״: בלילה שבין 15 ל־16 באוקטובר חצו כוחות בפיקוד אריאל שרון את התעלה, והגיעו לגדה המערבית שלה, בתוך שטח מצרים.
סוף המלחמה ותוצאותיה
צה״ל כיתר את הארמייה השלישית המצרית והתקרב לקהיר ולדמשק. בעזרת לחץ של המעצמות קיבלה מועצת הביטחון של האו״ם החלטה על הפסקת אש, שנכנסה לתוקף בסוף אוקטובר 1973. ארצות הברית סייעה לישראל במהלך המלחמה ב״רכבת אווירית״ של מטוסי מטען עם ציוד ונשק.
מבחינה צבאית, ישראל סיימה את המלחמה בעמדה טובה, אבל המחיר היה כבד: כ־2,700 חיילים ישראלים נהרגו, אלפים נפצעו, ומאות נפלו בשבי. בשנים 1974–1975 נחתמו בתיווך שר החוץ האמריקני הנרי קיסינג׳ר הסכמי הפרדת כוחות עם מצרים ועם סוריה. ההיסטוריונים רואים במלחמה גם את אחת הסיבות שהובילו כעבור ארבע שנים לביקור סאדאת בירושלים ולשלום עם מצרים.
ועדת אגרנט והזיכרון
אחרי המלחמה יצאו אזרחים ולוחמים למחאה ודרשו לברר איך קרה המחדל. הממשלה הקימה ועדת חקירה ממלכתית בראשות נשיא בית המשפט העליון, שמעון אגרנט. הוועדה מתחה ביקורת קשה על המודיעין ועל ראשי הצבא, והרמטכ״ל דוד אלעזר התפטר. באפריל 1974 התפטרה גם גולדה מאיר, ואת מקומה כראש הממשלה תפס יצחק רבין.
על המלחמה אנו לומדים מדו״ח ועדת אגרנט, שחלקים רבים ממנו הותרו לפרסום עם השנים, מפרוטוקולים של ישיבות הממשלה, מהקלטות קשר ומעדויות רבות של לוחמים. מדי שנה, ביום הכיפורים ובימים הסמוכים לו, נזכרים בישראל בנופלים, וטקסים נערכים באתרי הנצחה בגולן ובסיני ובכל רחבי הארץ.