מוחמד ומכה
מוחמד נולד בערך בשנת 570 בעיר מכה שבחצי האי ערב. מכה הייתה עיר מסחר חשובה, ובמרכזה עמד מקדש בשם הכעבה, שאליו עלו לרגל שבטים רבים. רוב תושבי ערב האמינו אז באלים רבים, אבל באזור חיו גם יהודים ונוצרים, והרעיון של אל אחד היה מוכר.
לפי המסורת המוסלמית, בערך בשנת 610, כשמוחמד היה בן ארבעים בערך, החל לקבל התגלויות מאלוהים — באמצעות המלאך ג׳יבריל (גבריאל). הוא קרא לאנשי מכה לעבוד אל אחד ולעזוב את עבודת האלילים. רבים ממנהיגי העיר התנגדו לו, משום שחששו לפגיעה במעמדם ובמסחר שנבנה סביב העלייה לרגל.
ההג׳רה והקוראן
בשנת 622 עזב מוחמד עם תומכיו את מכה ועבר לעיר יתרב, שנקראה מאז מדינה. המעבר הזה נקרא ״הג׳רה״, והשנה שבה התרחש היא שנת ההתחלה של לוח השנה המוסלמי. במדינה הקים מוחמד קהילה מאורגנת, ובהמשך גבר על יריביו. בשנת 630 בערך נכנס למכה, ועד מותו בשנת 632 התאחדו רוב שבטי ערב תחת האסלאם.
הדברים שלפי האמונה נאמרו למוחמד נאספו בספר הקוראן, הכתוב בערבית. המילה ״אסלאם״ פירושה בערבית ״כניעה״ — כניעה לרצון האל — ו״מוסלמי״ הוא מי שמקבל את האסלאם. האסלאם מכבד גם את אברהם, משה וישו כנביאים. לחיי המאמין חמישה עמודים מרכזיים: הצהרת האמונה, תפילה חמש פעמים ביום, צדקה, צום בחודש הרמדאן ועלייה לרגל למכה.
הח׳ליפים והכיבושים הגדולים
אחרי מות מוחמד עמדו בראש הקהילה ״ח׳ליפים״ — מילה שפירושה ממלאי מקום. הח׳ליפים הראשונים, אבו בכר ועומר, שלחו צבאות אל מחוץ לערב, בתקופה שבה האימפריה הביזנטית והאימפריה הפרסית היו מותשות ממלחמות ארוכות זו בזו. בשנת 636 ניצחו המוסלמים את הצבא הביזנטי בקרב הירמוך, ופתחו את הדרך לכיבוש סוריה וארץ ישראל.
ירושלים נכנעה בערך בשנת 638, לאחר מצור, והח׳ליף עומר הגיע לעיר. בתוך כמאה שנה התפשט השלטון המוסלמי על שטח עצום — ממרכז אסיה ועד צפון אפריקה, ובשנת 711 גם לספרד. הערבית הפכה בהדרגה לשפה העיקרית באזורים רבים, והאסלאם הפך לאחת הדתות הגדולות בעולם.
ארץ ישראל תחת השלטון המוסלמי
בימי שושלת בני אומיה, שבירתה הייתה דמשק, נבנתה על הר הבית כיפת הסלע. היא הושלמה בערך בשנת 691 בימי הח׳ליף עבד אל־מלך, והיא אחד המבנים העתיקים בעולם המוסלמי שעומדים עד היום כמעט במתכונתם המקורית. בסמוך נבנה מסגד אל־אקצא. בערך בשנת 715 נוסדה העיר רמלה, שהפכה לבירת המחוז — לפי המקובל, העיר היחידה בארץ שהערבים ייסדו מן היסוד. בה נמצאת ״בריכת הקשתות״, מאגר מים תת־קרקעי מסוף המאה השמינית.
יהודים ונוצרים נחשבו בשלטון המוסלמי ל״בני חסות״ (ד׳ימים). הם יכלו לשמור על דתם ולנהל את ענייני הקהילה, אבל שילמו מס מיוחד והיו נתונים להגבלות שונות. מכתבים שנשמרו מתקופה זו מלמדים שבעקבות הכיבוש הותר ליהודים לחזור ולהתגורר בירושלים, שבתקופה הביזנטית נאסר עליהם לגור בה.
איך אנחנו יודעים
מקורות רבים על ראשית האסלאם נכתבו בידי היסטוריונים מוסלמים, לרוב כמאה עד מאתיים שנה אחרי מות מוחמד. יש גם מקורות ביזנטיים, סוריים ויהודיים מאותה תקופה, שמתארים את הכיבוש מנקודת מבט אחרת. היסטוריונים משווים ביניהם כדי להבין מה קרה.
הארכאולוגיה מוסיפה עדויות: מטבעות ששלטונות מוסלמים הטביעו, כתובות בערבית, מבנים ברמלה ובירושלים, ומסמכים מגניזת קהיר שמתארים את חיי הקהילה היהודית בארץ. בתקופה זו פעלו בטבריה ״בעלי המסורה״, שקבעו את הניקוד ואת טעמי המקרא — ובזכותם אנחנו קוראים את התנ״ך כפי שאנחנו קוראים אותו היום.