מרומא לביזנטיון
במאה הרביעית לספירה עברה האימפריה הרומית שינוי גדול. הקיסר קונסטנטינוס הגדול התיר את הנצרות ותמך בה, ובשנת 324 השתלט גם על חלקה המזרחי של האימפריה, שכלל את ארץ ישראל. הוא העביר את הבירה לעיר ביזנטיון שעל חופי הבוספורוס, וקרא לה קונסטנטינופול — היום איסטנבול. משם בא השם ״ביזנטי״ לחלק המזרחי של האימפריה.
בסוף המאה הרביעית הפכה הנצרות לדת הרשמית של האימפריה. ארץ ישראל, שבה חי ופעל ישו לפי האמונה הנוצרית, נעשתה ״ארץ הקודש״ בעיני הנוצרים. האימפריה הביזנטית המשיכה להתקיים כאלף שנה, עד שהעות׳מאנים כבשו את קונסטנטינופול בשנת 1453, אבל ארץ ישראל הייתה תחת שלטונה רק עד המאה השביעית.
כנסיות, מנזרים וצליינים
לפי המסורת הנוצרית, הלנה, אמו של קונסטנטינוס, ביקרה בארץ בערך בשנת 326, ובעקבות הביקור נבנו כנסיות גדולות במקומות הקדושים לנצרות. בירושלים נבנתה כנסיית הקבר, ובבית לחם כנסיית המולד. הכנסייה שעומדת שם היום נבנתה מחדש במאה השישית, אבל נשתמרו בה רצפות פסיפס מהמבנה הראשון. בהמשך הוקמו מאות כנסיות ברחבי הארץ.
נזירים התיישבו במדבר יהודה והקימו מנזרים, חלקם תלויים על צוקים, כמו מנזר מר סבא, שפועל עד היום. צליינים — עולי רגל נוצרים — הגיעו מכל רחבי האימפריה, ובזכותם התפתחו אכסניות, דרכים ומסחר. חלק מהצליינים כתבו יומני מסע שמתארים את הארץ, ואלה מקורות חשובים להיסטוריונים.
הארץ פורחת: ערים, חקלאות ויין
לפי הערכות החוקרים, בתקופה הביזנטית הגיעה אוכלוסיית הארץ לשיא שלא נראה שוב עד המאה העשרים. יישובים נבנו אפילו בנגב: הערים שבטה, עבדת, חלוצה וממשית שגשגו, ותושביהן בנו סכרים ומדרגות כדי לאסוף את מי הגשם המעטים ולגדל גפנים, זיתים ודגן. ארבע הערים האלה נכללות היום באתר מורשת עולמית של אונסק״ו בשם ״דרך הבשמים — ערי המדבר בנגב״.
מהנגב ומחבל עזה יצא היין המפורסם שנקרא ״יין עזה״, שנשלח בכדים לארצות רחוקות בים התיכון ובאירופה. בשבטה נמצאו גתות גדולות לייצור יין, ובאתרים רבים באירופה נמצאו שברי הכדים המיוחדים שבהם נשלח היין מהארץ. ממצאים כאלה מלמדים על המסחר הענף של התקופה.
היהודים בתקופה הביזנטית
מצבם של היהודים הורע בהדרגה. החוקים הביזנטיים הגבילו אותם — למשל נאסר עליהם לבנות בתי כנסת חדשים ולשמש בתפקידים ממשלתיים. בערך בשנת 425 בוטלה הנשיאות, ההנהגה היהודית שהחזיקו צאצאי רבי יהודה הנשיא. מרכז ההנהגה היהודית בעולם עבר יותר ויותר לבבל.
ובכל זאת, בגליל ובגולן חיו קהילות יהודיות גדולות. בבית הכנסת של בית אלפא, מהמאה השישית, נמצא פסיפס מרהיב עם גלגל המזלות, עקדת יצחק וארון הקודש. פסיפסים דומים נמצאו בחמת טבריה ובציפורי. בתקופה הזאת התפתח גם הפיוט — שירה לבית הכנסת — ומשוררים כמו ינאי ורבי אלעזר הקליר כתבו פיוטים שחלקם נאמרים עד היום.
מפת מידבא וסוף התקופה
אחד המקורות המרתקים מהתקופה הוא מפת מידבא — פסיפס מהמאה השישית שנמצא ברצפת כנסייה בעיר מידבא שבירדן. הפסיפס מציג את ארץ ישראל וסביבתה, ובמרכזו ירושלים עם חומותיה ושעריה. במפה רואים רחוב ראשי מוקף עמודים — הקרדו — והוא אכן נחשף בחפירות ברובע היהודי בירושלים. כך מקור אמנותי וחפירה ארכאולוגית מאשרים זה את זה.
בשנת 614 כבשו הפרסים את הארץ, ובערך בשנת 628 החזיר אותה הקיסר הרקליוס לשלטון ביזנטי. אבל האימפריה הייתה מותשת ממלחמות ארוכות. כעבור שנים ספורות הגיעו צבאות מוסלמים מחצי האי ערב, ובשנות השלושים של המאה השביעית כבשו את הארץ. כך הסתיימה התקופה הביזנטית בארץ ישראל.