הרקע: תקופה של משבר
במאות ה־17 וה־18 חיה בממלכת פולין־ליטא הקהילה היהודית הגדולה בעולם. בשנים 1648–1649, שנקראות במסורת ״גזירות ת״ח ות״ט״, נרצחו יהודים רבים במרד של הקוזאקים בהנהגת בוגדן חמלניצקי, וקהילות רבות נחרבו. כמה שנים אחר כך, בשנים 1665–1666, התעוררה תקווה גדולה סביב שבתי צבי, שהכריז על עצמו כמשיח — אבל הוא התאסלם, והאכזבה הייתה עמוקה.
בנוסף, יהודים רבים בכפרים ובעיירות היו עניים ולא היה להם זמן או אפשרות ללמוד תורה שנים רבות. הלמדנים והרבנים זכו לכבוד רב, ופשוטי העם הרגישו לעיתים שאינם שווים בעיני הקהילה. החסידות הציעה להם דרך חדשה להרגיש קרובים לה׳ ולשמוח בחייהם הדתיים.
הבעל שם טוב
רבי ישראל בן אליעזר נולד בסביבות שנת 1700 בחבל פודוליה, והתייתם בילדותו. לפי הסיפורים עבד כעוזר מלמד, כשומר בית כנסת וכחופר טיט בהרים, ולמד תורה וקבלה בסתר. בגיל מבוגר יחסית ״התגלה״ והתחיל להנהיג. הוא נקרא ״בעל שם טוב״ — כינוי לאדם שעסק בריפוי ובקמעות בעזרת שמות קדושים — ובקיצור ״הבעש״ט״. משנות ה־40 של המאה ה־18 ישב בעיירה מז׳יבוז׳, ושם נפטר בשנת 1760.
איך אנחנו יודעים עליו? הבעש״ט כמעט לא כתב בעצמו. נשמרו כמה מכתבים שלו, ובהם מכתב לגיסו, רבי גרשון מקוטוב, שעלה לארץ ישראל. את רוב תורתו כתבו תלמידיו, ובשנת 1814 יצא לאור הספר ״שבחי הבעש״ט״ — אוסף סיפורים עליו. ההיסטוריונים מבחינים בין העובדות שאפשר לבסס ממסמכים לבין הסיפורים והאגדות שנוספו.
מה לימדה החסידות
הבעש״ט לימד שה׳ נמצא בכל מקום, ולכן אפשר לעבוד אותו לא רק בלימוד תורה אלא גם בתפילה, בשירה, בעבודה ובאכילה — אם עושים זאת בכוונה. הוא הדגיש את השמחה ואת ה״דבקות״, הקשר הקרוב לה׳, והתנגד לעצבות ולצומות מופרזים. לתפילה מכל הלב היה בעיניו ערך גדול, ולכן גם יהודי פשוט שאינו למדן יכול להגיע למדרגה רוחנית גבוהה.
החסידים הרבו בניגונים — מנגינות בלי מילים, בסיפורי צדיקים ובהתוועדויות שבהן ישבו יחד, שרו ושמעו דברי תורה. במרכז החסידות עמד ה״צדיק״ או ה״רבי״ (האדמו״ר), מנהיג רוחני שהחסידים באו אליו לבקש ברכה, עצה וחיזוק. מהרעיונות האלה צמחה תנועה שאיחדה למדנים ופשוטי עם.
התפשטות והמתנגדים
אחרי מות הבעש״ט הנהיג את התנועה תלמידו, רבי דב בער, ״המגיד ממזריטש״, ששלח תלמידים לקהילות רבות. כך נוצרו ״חצרות״ חסידיות, כל אחת סביב רבי משלה, ואחר כך שושלות שעברו מאב לבן: חב״ד, שייסד רבי שניאור זלמן מלאדי, מחבר ספר ״התניא״; ברסלב, על שם רבי נחמן מברסלב, נינו של הבעש״ט; וחסידויות גור, בעלז, ויז׳ניץ ורבות אחרות.
לא כולם אהבו את התנועה החדשה. בליטא קמה התנגדות חריפה בהנהגת רבי אליהו מווילנה, ״הגאון מווילנה״. המתנגדים חששו שהחסידים מזלזלים בלימוד התורה, משנים מנהגי תפילה ומעריצים את הצדיקים יותר מדי. בשנת 1772 הוטל חרם על החסידים. המאבק נמשך שנים, אבל במאה ה־19 התמתן, כששני הצדדים מצאו את עצמם יחד מול אתגרים חדשים, כמו תנועת ההשכלה.
החסידות בארץ ישראל ובימינו
החסידים ראו בארץ ישראל מקום של קדושה מיוחדת. בשנת 1777 עלתה לארץ קבוצה של כמה מאות חסידים בהנהגת רבי מנחם מנדל מוויטבסק, והתיישבה בצפת ובטבריה. זו הייתה אחת העליות המאורגנות הראשונות בעת החדשה, והיא חיזקה את היישוב היהודי בארץ.
בשואה נחרבו רוב קהילות החסידים במזרח אירופה. ניצולים ומנהיגים בנו אותן מחדש, בעיקר בישראל ובארצות הברית. היום יש מאות אלפי חסידים, ובישראל יש מרכזים גדולים בבני ברק, בירושלים ובכפר חב״ד. גם מי שאינו חסיד מכיר את השפעת התנועה — בניגונים, בסיפורי צדיקים שהפכו לחלק מהספרות העברית, וברעיון שעבודת ה׳ קשורה בשמחה.