הרקע — מלחמה ותקוות
בשנת 1917 נמשכה מלחמת העולם הראשונה כבר שלוש שנים. בריטניה, צרפת ורוסיה נלחמו נגד גרמניה, אוסטריה־הונגריה והאימפריה העות׳מאנית, ששלטה גם בארץ ישראל. הצבא הבריטי, שהגיע ממצרים, כבר נלחם בעות׳מאנים בדרום הארץ, והיה ברור שאם יצליח, לבריטניה תהיה השפעה רבה על עתיד האזור.
התנועה הציונית, שהרצל ייסד בשנת 1897, ניסתה במשך שנים לקבל ממעצמה גדולה הכרה בזכות העם היהודי לבית בארץ ישראל. עכשיו, כשהמפה של המזרח התיכון עמדה להשתנות, נוצרה הזדמנות.
חיים ויצמן והמאמץ הדיפלומטי
הדמות המרכזית במאמץ הייתה חיים ויצמן, כימאי יהודי שנולד ברוסיה ולימד באוניברסיטת מנצ׳סטר שבאנגליה. במהלך המלחמה פיתח ויצמן שיטה לייצור חומר בשם אצטון, שהיה דרוש לייצור תחמושת, וכך הכיר שרים ופוליטיקאים חשובים. לצידו פעל נחום סוקולוב, ממנהיגי התנועה הציונית.
ויצמן וחבריו נפגשו פעם אחר פעם עם מדינאים בריטים, ובהם ראש הממשלה דייוויד לויד ג׳ורג׳ ושר החוץ בלפור. הנוסח של ההצהרה עבר כמה טיוטות ושינויים, בין השאר בגלל התנגדות של כמה יהודים בריטים שחששו שההצהרה תפגע במעמדם כאזרחים.
מה נכתב בהצהרה
ההצהרה עצמה היא משפט אחד ארוך בתוך מכתב קצר, שנשלח ללורד ליונל ולטר רוטשילד, מראשי הקהילה היהודית בבריטניה, כדי שיעבירו להסתדרות הציונית. נכתב בו שממשלת הוד מלכותו רואה בעין יפה הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל, ותעשה כמיטב יכולתה כדי להקל על השגת מטרה זו.
למכתב נוספו שני תנאים: שלא ייעשה דבר שעלול לפגוע בזכויות האזרחיות והדתיות של הקהילות הלא־יהודיות בארץ, ושלא ייפגעו הזכויות והמעמד של יהודים במדינות אחרות. המונח ״בית לאומי״ לא היה ברור לגמרי — הוא לא אמר במפורש ״מדינה״, והפרשנות שלו עוררה ויכוחים במשך שנים.
למה בריטניה עשתה זאת
להצהרה היו כמה סיבות. היו מדינאים בריטים, ובהם בלפור ולויד ג׳ורג׳, שהכירו את התנ״ך והאמינו שזה צודק שהעם היהודי ישוב לארצו. לצד זה היו שיקולים מעשיים: בריטניה רצתה לחזק את התמיכה במלחמה בקרב יהודי ארצות הברית ורוסיה, וגם לשלוט באזור הקרוב לתעלת סואץ, הדרך הימית החשובה להודו.
בזמן המלחמה נתנה בריטניה הבטחות שונות לגורמים שונים: היא התכתבה עם השריף חוסיין ממכה על עצמאות ערבית, וחתמה עם צרפת על הסכם סייקס־פיקו לחלוקת האזור. הבטחות אלה, שלא תמיד התאימו זו לזו, היו אחד המקורות למתחים שבאו אחר כך.
ההשפעה על ארץ ישראל
כמה שבועות אחרי ההצהרה, בדצמבר 1917, נכנס הגנרל הבריטי אדמונד אלנבי ברגל לירושלים. ביהדות העולם התקבלה ההצהרה בשמחה גדולה, ונערכו חגיגות והפגנות תמיכה. בקרב הערבים בארץ היא עוררה התנגדות, משום שראו בה איום על עתידם.
בשנת 1920 אישרה ועידת סן רמו את השלטון הבריטי בארץ, ובשנת 1922 נכלל נוסח ההצהרה בכתב המנדט של חבר הלאומים. כך הפכה הבטחה של ממשלה אחת למחויבות בינלאומית. המכתב המקורי שמור היום בספרייה הבריטית בלונדון, ובזכות מכתבים, פרוטוקולים של הממשלה הבריטית וזיכרונות של ויצמן אנחנו יודעים איך נוצר.
בישראל יש רחובות רבים על שם בלפור, ויש גם מושב בשם בלפוריה בעמק יזרעאל. ההצהרה מוזכרת גם במגילת העצמאות, כחלק מההכרה הבינלאומית בזיקה של העם היהודי לארץ ישראל. בקרב הערבים, לעומת זאת, יום ההצהרה נזכר כיום של מחאה — דוגמה לכך שאותו אירוע יכול להיזכר בדרכים שונות מאוד.