מתור הזהב למשבר
יהודים חיו בספרד כבר בתקופה הרומית. תחת שלטון מוסלמי, ובהמשך גם בממלכות הנוצריות, צמחה בספרד אחת הקהילות היהודיות החשובות בעולם: משוררים, פילוסופים, רופאים ויועצים למלכים. אבל במאה ה־14 החמיר המצב. בשנת 1391 פרצו פרעות בערים רבות, ובהן סביליה, ברצלונה וולנסיה, ויהודים רבים נרצחו או נאלצו להתנצר.
כך נוצרה קבוצה גדולה של ״אנוסים״ או ״מומרים״ — יהודים שהתנצרו בכפייה או מתוך פחד. חלקם השתלבו בחברה הנוצרית, וחלקם המשיכו לשמור בסתר מנהגים יהודיים, כמו הדלקת נרות בערב שבת. השלטונות והכנסייה חשדו בהם, וגם יחסם של רבים מהשכנים הנוצרים אליהם היה עוין.
האינקוויזיציה
בשנת 1469 נישאו פרננדו, יורש העצר של אראגון, ואיזבל, יורשת העצר של קסטיליה, וכך אוחדו שתי הממלכות הגדולות בספרד. המלכים רצו ממלכה חזקה ואחידה, ובעיניהם גם אחידה בדת. בשנת 1478 הקימו בהסכמת האפיפיור את האינקוויזיציה הספרדית — בית דין כנסייתי שתפקידו היה לחפש נוצרים שאינם נאמנים לדת.
האינקוויזיציה פעלה בעיקר נגד האנוסים. אנשים נחקרו בעקבות הלשנות, למשל משום שלא הדליקו אש בשבת או לא אכלו בשר חזיר. העומד בראשה היה הנזיר תומאס דה טורקמדה. האינקוויזיציה טענה שהיהודים שבסביבה מעודדים את האנוסים לשמור מצוות, וזו הייתה אחת הטענות שהובילו לגירוש.
צו הגירוש של 1492
בינואר 1492 כבשו פרננדו ואיזבל את גרנדה, הממלכה המוסלמית האחרונה בחצי האי, וכך הושלם ״הכיבוש מחדש״ הנוצרי של ספרד. כחודשיים אחר כך, ב־31 במרץ 1492, חתמו המלכים על צו גירוש: כל היהודים חייבים לעזוב את ממלכותיהם עד סוף יולי, או להתנצר. הם הורשו לקחת חלק מרכושם, אבל לא זהב, כסף ומטבעות.
דון יצחק אברבנאל, מדינאי ופרשן מקרא שהיה מקורב לחצר המלוכה, ניסה לשכנע את המלכים לבטל את הגזירה, ללא הצלחה. הוא עצמו יצא לגלות עם בני עמו. המסורת מספרת שהיציאה האחרונה הייתה סמוך לתשעה באב, יום האבל על חורבן בית המקדש. היהודים מכרו את בתיהם במחירים נמוכים מאוד ונאלצו לעזוב קהילות, בתי כנסת ובתי עלמין.
לאן הלכו המגורשים
מספר המגורשים אינו ידוע בדיוק; לפי הערכות רבות של היסטוריונים מדובר בעשרות אלפים ועד כמה מאות אלפים. רבים עברו לפורטוגל השכנה, אבל בשנת 1497 נכפתה גם שם הנצרות על היהודים. אחרים הגיעו לצפון אפריקה — מרוקו, אלג׳יריה ותוניסיה — ולאיטליה.
מקלט חשוב נמצא באימפריה העות׳מאנית. הסולטן באיאזיד השני קיבל את המגורשים, וקהילות גדולות קמו באיסטנבול ובשאלוניקי. חלק מהמגורשים ובניהם הגיעו גם לארץ ישראל, ובמיוחד לצפת, שנעשתה במאה ה־16 מרכז של תורה וקבלה. מאוחר יותר הקימו צאצאי אנוסים קהילות באמסטרדם, בלונדון ובעולם החדש.
מורשת שנשמרה
המגורשים לקחו איתם את שפתם, ספרדית־יהודית שנקראת ״לאדינו״ או ״ג׳ודיאו־אספניול״, ושמרו עליה מאות שנים, עם שירים, פתגמים וסיפורים. הם שמרו גם על מנהגי תפילה, על מנגינות ועל זיכרון ספרד. יש משפחות שעד היום שומרות מפתח ישן של הבית בספרד כמזכרת. לכן נקראים צאצאיהם ״ספרדים״ — על שם ״ספרד״, הכינוי העברי לחצי האי האיברי.
איך אנחנו יודעים מה קרה? נשמר נוסח צו הגירוש עצמו, נשמרו מסמכים רבים של האינקוויזיציה, ויש עדויות שכתבו המגורשים עצמם, כמו דברי אברבנאל. בשנת 2015 חוקקה ספרד חוק שאפשר לצאצאי המגורשים לבקש אזרחות ספרדית, כהכרה בעוול ההיסטורי.