🏭 איך מכינים לכיתה ח׳

הטלפון החכם שוקל בערך כמו תפוח, אבל כדי לייצר אותו נדרשת עבודה של מכרות, מפעלים ומעבדות בכמה יבשות. בתוכו יש עשרות יסודות כימיים שונים, ולכל אחד מהם יש סיפור. 🔊

הלב של הטלפון הוא השבב, המעבד. הוא עשוי בעיקר מסיליקון, יסוד שנמצא בחול ובסלעי קוורץ. אבל לא כל חול מתאים: מהקוורץ מפיקים סיליקון בטוהר עצום, שבו כמעט כל האטומים, פרט לאחד ממיליארד בערך, הם אטומי סיליקון. מהסיליקון מגדלים גליל, פורסים אותו לפרוסות דקות, ועליהן ״מדפיסים״ בעזרת אור מעגלים חשמליים זעירים. בשבב אחד של טלפון מודרני יש מיליארדי מתגים קטנטנים שנקראים טרנזיסטורים, וכל אחד מהם קטן פי אלפים מעובי של שערה. את השבבים מייצרים בחדרים נקיים, שבהם האוויר מסונן כל הזמן, כי גרגר אבק אחד יכול להרוס שבב שלם. מפעלים כאלה פועלים גם בישראל. 🔊

הסוללה היא סוללת ליתיום. הליתיום, המתכת הקלה ביותר, מופק בין השאר ממי מלח בבריכות אידוי ענקיות במדבריות המלח של דרום אמריקה, וממכרות באוסטרליה. בסוללות רבות יש גם קובלט, ורובו מגיע מהרפובליקה הדמוקרטית של קונגו. ארגוני זכויות אדם דיווחו שבחלק מהמכרות שם עובדים גם ילדים, בתנאים מסוכנים. בעקבות הדיווחים התחייבו חברות רבות לבדוק מאין מגיעים החומרים שלהן, וחוקרים מנסים לפתח סוללות שצריכות פחות קובלט. 🔊

גם במסך יש הנדסה מתוחכמת. הזכוכית מוקשחת בתהליך כימי כדי שתעמוד במכות, ומתחתיה יש שכבה שקופה שמוליכה חשמל. כשהאצבע נוגעת במסך היא משנה מעט את השדה החשמלי, והטלפון מחשב בדיוק איפה נגעתם. 🔊

ומה קורה בסוף? מיליוני טלפונים ישנים שוכבים במגירות או נזרקים לפח. זה חבל, כי יש בהם זהב, כסף, נחושת ומתכות נדירות שאפשר להפיק מחדש, ובמקום לכרות עוד מהאדמה אפשר ״לכרות״ אותן מהפסולת. לכן המעשה הפשוט ביותר שאנחנו יכולים לעשות הוא להשתמש בטלפון זמן רב יותר, לתקן כשאפשר, ולמסור את הישן לאיסוף של פסולת אלקטרונית. 🔊