השבב: מחול למוח של הטלפון
המעבד והזיכרון של הטלפון הם שבבים — לוחיות קטנות של סיליקון שעליהן חרוטים מיליארדי מתגים זעירים שנקראים טרנזיסטורים. הסיליקון עצמו מגיע מחול וממחצב קוורץ: מזקקים אותו לטוהר כמעט מושלם, ממיסים, ומגדלים ממנו גביש ענק בצורת גליל. את הגליל פורסים לפרוסות דקות ועגולות שנקראות ״וייפרים״.
על כל פרוסה יוצרים בשכבות את המעגלים: מצפים בחומר רגיש לאור, מקרינים דרכו דוגמה, צורבים, מוסיפים מתכות — ומשכבה לשכבה בונים את השבב. ההליך כולו נעשה ב״חדר נקי״, שבו האוויר מסונן כל הזמן והעובדים לובשים חליפות מיוחדות, כי גרגר אבק אחד גדול יותר מהפרטים שחורטים. גם בישראל, בקריית גת, פועל מפעל גדול לייצור שבבים.
סוללה ומסך
הסוללה של הטלפון היא סוללת ליתיום־יון. בתוכה שתי שכבות — אחת חיובית ואחת שלילית — עם נוזל או ג׳ל ביניהן. בטעינה יוני ליתיום עוברים לצד אחד, ובשימוש הם חוזרים לצד השני ומפיקים זרם. הסוללה דקה, קלה ומחזיקה הרבה אנרגיה, ולכן חשוב לטפל בה נכון: לא לחורר, לא לכופף ולא לחמם.
המסך הוא סנדוויץ׳ של שכבות: שכבה שמייצרת את התמונה מנקודות אור זעירות (פיקסלים), שכבת מגע שקופה, וזכוכית קשה מעל הכול. מסך מגע נפוץ מרגיש את האצבע כי האצבע מוליכה מעט חשמל ומשנה את השדה החשמלי ברשת דקה של חוטים שקופים. לכן הוא לא תמיד מגיב לכפפה או לעט רגיל.
הרכבה ובדיקות
השבבים, החיישנים, המצלמות והרכיבים הקטנים מולחמים על לוח מעגלים מודפס — לוח ירוק או כחול עם פסי נחושת דקים. מכונות ״אסוף והנח״ מניחות אלפי רכיבים זעירים בשעה, ותנור הלחמה מחבר אותם. אחר כך מכניסים את הלוח, הסוללה, המסך, הרמקולים והמצלמות לגוף הטלפון.
כל טלפון עובר בדיקות: האם המסך מגיב בכל נקודה, האם המצלמה ממוקדת, האם הוא מתחבר לרשת, ואם יש מוגנות למים — האם האטימה תקינה. חלק מהטלפונים נבדקים גם בנפילות, בחום ובקור במעבדה, כדי לדעת כמה הם עמידים.
כשהטלפון מתיישן
בטלפון יש מתכות שכורים מהאדמה, ובהן כמויות קטנות של מתכות נדירות ויקרות. לכן טלפון ישן לא זורקים לפח רגיל: מחזירים אותו לנקודת איסוף של פסולת אלקטרונית, ושם מפרקים, ממחזרים מתכות ומטפלים בסוללה בבטחה.
הדרך הכי ירוקה היא להשתמש בטלפון זמן רב: מגן מסך, כיסוי, החלפת סוללה כשצריך ומסירה לאחרים. בטיחות: סוללה נפוחה, חמה מאוד או פגועה — מפסיקים להשתמש ומראים למבוגר. לא פותחים טלפון או סוללה בבית.