גנרטור: מסובבים ומקבלים חשמל
כמעט בכל תחנת כוח יש גנרטור — מכונה שבה מגנטים מסתובבים ליד סלילים של חוטי נחושת, או סלילים מסתובבים ליד מגנטים. התנועה הזאת גורמת לזרם חשמלי לזרום בחוטים. את הגילוי הזה עשה מייקל פאראדיי במאה ה־19, והוא הבסיס של רוב החשמל בעולם עד היום.
כדי לסובב את הגנרטור צריך כוח. בתחנה תרמית שורפים דלק — בישראל בעיקר גז טבעי — ומחממים מים לקיטור בלחץ גבוה, או מזרימים גזים חמים ישר לטורבינה. הטורבינה היא גלגל עם להבים, כמו מאוורר ענק, שהקיטור או הגזים מסובבים — והיא מסובבת את הגנרטור. בתחנות רוח הרוח מסובבת את הלהבים, ובתחנות הידרו־חשמליות — מים זורמים.
החשמל של ישראל
רוב החשמל בישראל מיוצר היום מגז טבעי. הגז מגיע ממאגרים מתחת לקרקעית הים התיכון, מול חופי הארץ, ועובר בצינורות לתחנות הכוח. לפני שהתגלו המאגרים, השתמשו הרבה יותר בפחם, שמזהם יותר את האוויר.
חלק הולך וגדל מהחשמל מגיע מהשמש. פאנל סולארי (לוח פוטו־וולטאי) עובד בלי חלקים מסתובבים: בתוכו יש תאים מסיליקון, וכשאור השמש פוגע בהם הוא ״דוחף״ אלקטרונים ויוצר זרם. בישראל יש הרבה שמש, ולכן מוצבים פאנלים על גגות, מעל חניונים ובשדות סולאריים גדולים בנגב ובערבה.
מהתחנה עד השקע
מתחנת הכוח החשמל יוצא לקווי מתח עליון — הכבלים העבים על עמודי הפלדה הגבוהים. מעלים את המתח מאוד, כי במתח גבוה מאבדים פחות אנרגיה בדרך. ליד הערים, בתחנות משנה, שנאים (טרנספורמטורים) מורידים את המתח שוב ושוב, עד ששנאי אחרון ליד השכונה מוריד אותו למתח של הבית — בישראל 230 וולט.
כל התחנות, הקווים והשנאים יחד הם רשת החשמל. הרשת צריכה לייצר בכל רגע בדיוק כמה שצורכים, ולכן במוקד בקרה עוקבים כל הזמן אחרי הצריכה ומגבירים או מורידים ייצור. בערבי קיץ חמים, כשכולם מדליקים מזגנים, הצריכה בשיא.
בטיחות בחשמל
חשמל של הבית חזק מספיק כדי לפגוע קשה ואף להרוג. לכן לעולם לא מכניסים חפצים לשקע, לא נוגעים במכשירים חשמליים בידיים רטובות, ולא מושכים תקע בכבל. מכשיר עם כבל קרוע לא מפעילים — קוראים למבוגר.
רחוק מהבית חשוב לא פחות: לא מטפסים על עמודי חשמל ולא נכנסים לתחנות שנאים, לא מעיפים עפיפונים ליד קווי חשמל, ואם רואים כבל קרוע על הקרקע — מתרחקים מיד ומודיעים למבוגר. בבית יש מפסק פחת, שמנתק את החשמל במהירות כשמשהו לא תקין.