תכנון והכנת השטח
לפני שמניחים לבנה אחת, אדריכל מתכנן איך ייראה הבניין ואיך יחולקו הדירות, ומהנדס מחשב איך יחזיק הבניין את המשקל שלו, את הרוח ואפילו רעידות אדמה. את התוכניות מגישים לוועדה של הרשות המקומית, ורק אחרי שמקבלים היתר בנייה מותר להתחיל.
בשטח מגדרים את המגרש, ומודדים מסמנים בדיוק איפה יעמוד הבניין. מחפרים חופרים את הבור לחניונים ולמרתפים, ואם הקרקע חלשה, קודחים עמוק ויוצקים כלונסאות — עמודי בטון מתחת לאדמה שמעבירים את משקל הבניין לשכבות קשות.
בטון מזוין ושלד
בטון עשוי ממלט, חול, חצץ ומים. המלט עצמו מיוצר מאבן גיר ומחרסית שטוחנים ושורפים בכבשן מסתובב בחום עצום — בסביבות 1,450 מעלות — וטוחנים שוב לאבקה אפורה. כשמערבבים מלט עם מים מתרחשת תגובה כימית, והתערובת מתקשה לאבן מלאכותית. מערבלי בטון מביאים אותו לאתר כשהוא עדיין נוזלי ומסתובבים כל הדרך כדי שלא יתקשה.
בטון חזק מאוד כשלוחצים עליו, אבל נסדק כשמותחים אותו. לכן מכניסים לתוכו רשתות ומוטות פלדה — ״ברזל זיון״ — ויחד הם נקראים בטון מזוין. בונים תבניות מעץ או ממתכת, מסדרים בתוכן את הברזל, יוצקים בטון ומחכים. הבטון ממשיך להתחזק לאט; לפי הנוהג המקובל בודקים את החוזק שלו אחרי 28 ימים. כך, קומה אחרי קומה, נבנה השלד: יסודות, עמודים, קירות נושאים ותקרות.
הממ״ד
בישראל, מאז שנות התשעים, נדרש בכל דירה חדשה מרחב מוגן דירתי — ממ״ד. זה חדר עם קירות ותקרה עבים מבטון מזוין, חלון ודלת מפלדה כבדה ופתח אוורור עם מסנן. הוא בנוי כחלק מהשלד, ובבניין רב־קומות הממ״דים מונחים לרוב זה מעל זה כמו מגדל.
הממ״ד נועד להגן מפני רסיסים והדף. בשגרה הוא משמש כחדר רגיל — חדר ילדים או חדר עבודה — אבל חשוב לשמור בו מקום פנוי ולדעת מה לעשות כשיש התרעה, לפי הנחיות פיקוד העורף.
מערכות וגמרים
אחרי השלד בונים את הקירות הפנימיים, לרוב מבלוקים, ומשאירים בהם פתחים לחלונות ולדלתות. חשמלאים מעבירים צינורות וחוטים בקירות ובתקרות, ואינסטלטורים מתקינים צינורות למים חמים וקרים ולביוב. אחר כך מטייחים, מבודדים את הגג מפני מים, מרצפים, צובעים ומתקינים דלתות, חלונות, מטבח ואמבטיה.
בסוף בודקים שהכול תקין ומקבלים אישור לחבר את הבניין לחשמל ולמים, והדיירים מקבלים מפתח. בטיחות: אתר בנייה הוא מקום מסוכן — יש בו בורות, מנופים, ברזלים בולטים וחפצים שנופלים. ילדים לא נכנסים לאתר בנייה, גם לא כשנראה שאין בו אף אחד.