מאיפה באים המים
במשך שנים רבות רוב המים בישראל הגיעו ממי גשם: חלק נאסף בכנרת, וחלק מחלחל לאדמה ונאגר בשכבות סלע מתחת לפני הקרקע — מי תהום (אקוויפרים). את מי התהום שואבים בקידוחים — צינורות עמוקים עם משאבות.
בשנת 1964 נחנך המוביל הארצי: מערכת של צינורות, תעלות, מנהרות ותחנות שאיבה שמעבירה מים מהכנרת, בצפון, אל המרכז ואל הנגב. בהתחלה הוא נשא בעיקר מים מהכנרת דרומה; היום, בזכות ההתפלה, אפשר אפילו להזרים בו מים מהמרכז חזרה לכיוון הכנרת.
התפלה: מי ים למי שתייה
לאורך חוף הים התיכון פועלים כמה מתקני התפלה גדולים, בין השאר באשקלון, בפלמחים, בחדרה, בשורק ובאשדוד. לפי ההערכות, יותר ממחצית המים לשימוש ביתי בישראל מגיעים היום מהתפלה, ויש מקורות שמעריכים חלק גדול עוד יותר.
רוב המתקנים פועלים בשיטת אוסמוזה הפוכה: שואבים מי ים, מסננים מהם חול ולכלוך, ואז דוחסים אותם בלחץ גבוה מאוד דרך ממברנות — יריעות עם חורים זעירים כל כך שמולקולות מים עוברות בהן, אבל רוב המלח נשאר מאחור. המים המותפלים מקבלים תוספת קטנה של מינרלים, והתמלחת — המים המלוחים מאוד שנשארו — מוחזרת לים בצורה מבוקרת. התפלה צורכת הרבה חשמל, ולכן חשוב לחסוך גם במים מותפלים.
טיהור, בדיקה וצנרת
לפני שהמים מגיעים לבתים מטהרים אותם: מסננים חלקיקים, ובדרך כלל מוסיפים כמות קטנה של כלור שהורגת חיידקים ושומרת על המים נקיים לאורך הצנרת. דוגמים את המים באופן קבוע ובודקים אותם במעבדות לפי תקנות משרד הבריאות.
המים נאגרים במאגרים ובמגדלי מים על גבעות. מגדל מים גבוה מנצל את כוח המשיכה: המים זורמים ממנו למטה ויוצרים לחץ בצנרת, כך שמגיעים גם לקומות גבוהות. משם הם עוברים בצינורות מתחת לרחובות, דרך מד המים של הבניין, עד לברז.
ואחרי הכיור: מיחזור מים
המים שיורדים לכיור, למקלחת ולאסלה זורמים בביוב אל מכוני טיהור שפכים. שם מפרידים מוצקים, וחיידקים מועילים מפרקים את הלכלוך במיכלים גדולים. המים המטוהרים — ״קולחים״ — לא חוזרים לברז, אבל משמשים להשקיית שדות ומטעים.
ישראל ממחזרת את הרוב הגדול של מי הביוב שלה — לפי ההערכות יותר מ־80 אחוזים — והיא מהמובילות בעולם בתחום. כך מים שכבר שימשו בבית חוזרים לגדל ירקות ופירות. ובבית? מקלחת קצרה וברז סגור בזמן צחצוח שיניים חוסכים הרבה מים.