סוכר מקנה סוכר
קנה סוכר הוא עשב ענק, קרוב משפחה של החיטה והאורז, שגדל באזורים חמים כמו ברזיל, הודו ותאילנד. הגבעולים שלו גבוהים ועבים, ובתוכם מיץ מתוק. לפי רוב ההערכות, כשמונים אחוזים מהסוכר בעולם מגיעים מקנה סוכר.
במפעל חותכים את הקנים וסוחטים אותם בין גלילים כבדים. את המיץ מסננים ומנקים, ואז מרתיחים אותו בדוודים גדולים כדי לאדות את רוב המים. המיץ הופך לסירופ סמיך, ובו מתחילים להיווצר גבישי סוכר. מכונה מסתובבת במהירות (צנטריפוגה) מפרידה את הגבישים מהסירופ הכהה שנשאר — המולסה. הגבישים הראשונים חומים; כדי לקבל סוכר לבן ממיסים, מסננים ומגבשים אותם שוב — זה הזיקוק.
סוכר מסלק סוכר
סלק סוכר הוא שורש לבן ועבה, קרוב משפחה של הסלק האדום, שגדל באקלים קריר יותר — למשל באירופה. במפעל שוטפים את הסלק, פורסים אותו לרצועות דקות ומשרים אותן במים חמים, והסוכר עובר מהרצועות אל המים.
משם התהליך דומה לקנה: מנקים את המיץ, מאדים מים, מגבשים ומפרידים. הסוכר הלבן מקנה ומסלק זהה כמעט לגמרי — אותה מולקולה, סוכרוז. סוכר חום הוא סוכר שנשארה בו, או הוחזרה אליו, מעט מולסה.
מלח מהים
מי הים מלוחים. כדי להפיק מהם מלח מזרימים אותם לבריכות רדודות וגדולות, והשמש והרוח מאדות את המים לאט. המים עוברים מבריכה לבריכה ונעשים מלוחים יותר ויותר, עד שבבריכה האחרונה המלח שוקע כשכבה לבנה. בישראל יש בריכות כאלה על חוף הים התיכון, ליד עתלית.
אוספים את המלח במכונות, שוטפים, מייבשים וטוחנים לגודל הרצוי. למלח שולחני מוסיפים לעיתים יוד — חומר שהגוף צריך בכמות קטנה — ומעט חומר שמונע הצטברות לגושים.
מלח מהאדמה ומים המלח
במקומות שבהם היו פעם ימים שהתייבשו נשארו שכבות עבות של מלח סלע מתחת לאדמה, ובמקומות רבים כורים אותו במכרות. הר סדום, ליד ים המלח, עשוי ברובו מגוש ענק של מלח סלע, ובו מערות מלח מרשימות.
ים המלח מלוח פי כמה מהים התיכון, ויש בו גם מלחים אחרים. בדרום ים המלח, ליד סדום, מזרימים את מי הים לבריכות אידוי ענקיות. קודם שוקע מלח רגיל, ואחר כך מינרל בשם קרנליט, שממנו מפיקים אשלג — חומר חשוב לדשנים שמזינים צמחים ברחבי העולם. מאותם מים מפיקים גם ברום ומגנזיום. בטיחות: מים של ים המלח צורבים מאוד בעיניים, ולא שותים אותם.