החורש הים־תיכוני
בהרים ובגבעות של צפון הארץ ומרכזה גדל ״חורש ים־תיכוני״: עצים ושיחים צפופים, לא גבוהים במיוחד. העץ הנפוץ בו הוא האלון המצוי — ירוק־עד, עם עלים קשים וקוצניים בשוליים. לידו גדלים האלה הארץ־ישראלית, שהעלים שלה מאדימים בסתיו ונושרים בחורף, החרוב, הער האציל, הקטלב עם הגזע האדמדם החלק, והאדר הסורי.
לעצי החורש תכונה מיוחדת: כשכורתים אותם או כשהם נשרפים, רבים מהם מצמיחים ענפים חדשים מהגדם ומהשורשים. לכן אחרי שריפה החורש מתחדש — לאט, אבל מעצמו. מי שרוצה לראות חורש טבעי יכול לטייל בכרמל, בגליל העליון או בהרי ירושלים.
נשיר או ירוק־עד?
״עץ נשיר״ משיר את כל העלים בעונה אחת, ונשאר עירום עד שיצמחו עלים חדשים. בישראל רוב הנשירים מאבדים עלים בסתיו ובחורף, כמו האלה הארץ־ישראלית, אלון התבור, הדולב והשקד. כך הם חוסכים במים ובאנרגיה בתקופה שבה קשה לגדול. ״עץ ירוק־עד״ מחליף עלים בהדרגה, כמה בכל פעם, ולכן תמיד ירוק — כמו האלון המצוי, החרוב, הזית והאורן.
אלון התבור הוא עץ נשיר גדול, עם עלים רחבים ובלוטים גדולים בכיפה קשקשית. פעם כיסו יערות של אלוני תבור חלקים גדולים מהשרון ומהגליל התחתון; היום נשארו מהם בעיקר שרידים, כמו באלוני אבא ובאזור הגליל התחתון ורמת מנשה.
עצים של מדבר ושל מים
בנגב ובערבה, שבהם יורד מעט מאוד גשם, העצים הבולטים הם השיטים. יש להן עלים קטנים מאוד, קוצים חדים ושורשים שמגיעים עמוק למי התהום. השיטה מספקת צל ומזון לצבאים, ליעלים ולציפורים, ולכן קוראים לה ״עץ המפתח של המדבר״. לידה גדלים האשל, שמפריש מלח מעליו, והשיזף המצוי עם הפירות הקטנים.
לאורך נחלים ומעיינות גדלים עצים ״צמאים״: הדולב המזרחי עם הקליפה המתקלפת בכתמים, הערבה, הצפצפה והרדוף הנחלים (שהוא רעיל!). ובמישור החוף גדלו פעם עצי שקמה רבים — עצים ענקיים ממשפחת התאנה, שהעיר שקמונה והשכונה ״שקמים״ נקראו על שמם.
עצים שבאו מרחוק, ועצים שנשתלו
חלק מהעצים המוכרים ביותר בארץ לא נולדו כאן. האקליפטוס הגיע מאוסטרליה בסוף המאה ה־19, ונשתל בין השאר ליד ביצות, כי הוא שותה הרבה מים. הפיקוס השדרתי, הברכיכיטון, הפלפלון והג׳קרנדה הסגולה הם עצי רחוב שהגיעו מארצות אחרות. ויש גם עצים פולשים, כמו השיטה הכחלחלה, שמתפשטים ודוחקים צמחי בר.
במאה ה־20 נשתלו בישראל מיליוני עצים, בעיקר על ידי הקרן הקיימת, ובהם הרבה אורן ירושלים וברוש מצוי. כיום משתדלים לשתול יותר עצים מקומיים ומגוונים, שמתאימים לאקלים ועמידים יותר בשריפות ובמחלות. ועוד דבר: עצי בר בשטחים פתוחים מוגנים בחוק, ובכל מקרה לא שוברים ענפים ולא חורטים על גזעים — הפצע בקליפה הוא פתח למחלות.