שורש, פקעת או בצל?
לא כל מה שגדל מתחת לאדמה הוא שורש. גזר, סלק, צנון ובטטה הם שורשים מעובים — שורש שהתנפח ואגר בתוכו מזון. תפוח האדמה, לעומתם, הוא פקעת: חלק מהגבעול שגדל מתחת לאדמה, ולכן יש לו ״עיניים״ שמהן יוצאים נבטים. בצל ושום הם ״בצלים״: גבעול קצר מאוד ועליו עלים עבים שמגוננים זה על זה, שכבה אחרי שכבה.
ההבדל חשוב לחקלאים: גזר זורעים מזרעים, תפוח אדמה שותלים מחתיכת פקעת, ושום שותלים משן אחת מתוך הראש.
הגזר: מסגול לכתום
הגזר המבוית הגיע כנראה מאזור אפגניסטן ומרכז אסיה. הגזרים הראשונים שגידלו היו סגולים וצהובים, וגזרים כתומים הופיעו באירופה, בעיקר בהולנד, בערך במאה ה־16 וה־17. יש סיפור מפורסם שההולנדים גידלו גזר כתום לכבוד בית המלוכה של אורנג׳ — אבל היסטוריונים לא מצאו לזה הוכחה, וזה כנראה רק סיפור.
הצבע הכתום בא מחומר בשם בטא־קרוטן, שהגוף הופך לוויטמין A — ויטמין שהעיניים צריכות. ובכל זאת, הסיפור שאכילת גזר נותנת ״ראיית לילה״ הוא מיתוס, שהתפרסם במלחמת העולם השנייה.
סלק, צנון ובטטה
הסלק מוצאו בחופי הים התיכון. מאותו מין צמח פיתחו גם את סלק הסוכר, שממנו מפיקים סוכר, ואת הסלק העלים (מנגולד). הצנון הוא אחד הירקות המהירים: מזריעה ועד קטיף עוברים כמה שבועות בלבד, ולכן הוא מתאים לגינה של ילדים. הבטטה מוצאה במרכז ובדרום אמריקה; למרות השם האנגלי ״תפוח אדמה מתוק״, היא בכלל ממשפחה אחרת של צמחים.
בישראל גזר, סלק וצנון גדלים בעיקר בחורף ובאביב, כשהאדמה קרירה ולחה. את הגזר קוצרים במכונות ששולפות אותו מהאדמה ומפרידות את העלים.
בצל ושום — ולמה בוכים?
בצל ושום מגדלים כבר אלפי שנים, כנראה מאזור מרכז אסיה. בספר במדבר מספרים בני ישראל במדבר שהם מתגעגעים ל״קישואים והאבטיחים והחציר והבצלים והשומים״ שאכלו במצרים. כשחותכים בצל, נפתחים תאים ומשתחרר גז שמגרה את העיניים — והעיניים מייצרות דמעות כדי לשטוף אותו. סכין חדה וקירור הבצל לפני החיתוך מפחיתים את הדמעות. ובטיחות: את החיתוך עושים עם מבוגר, על קרש יציב.
לבצל ולשום יש גם ״קרובים״ ירוקים: בצל ירוק, כרישה ועירית. אצלם אוכלים בעיקר את העלים הארוכים והגבעול הלבן. ניסוי פשוט: מניחים את הבסיס של בצל ירוק עם השורשים בכוס מים ליד החלון — ותוך כמה ימים צומחים עלים חדשים.