מהאנדים
תפוח האדמה בויית בהרי האנדים בדרום אמריקה, באזור אגם טיטיקקה שבין פרו לבוליביה של היום. לפי ההערכות זה קרה לפני כ־7,000 עד 10,000 שנה. העמים של האנדים, ובהם האינקה, גידלו מאות זנים: צהובים, סגולים, אדומים וכחולים, קטנים וגדולים. הם גם המציאו שיטה לשמור אותם: השאירו אותם לקפוא בלילות הקרים בהרים ולהתייבש בשמש ביום, וקיבלו מזון יבש שנשמר שנים.
לאירופה ולעולם
הספרדים פגשו את תפוח האדמה במאה ה־16, והביאו אותו לספרד בסביבות 1570. בהתחלה רבים באירופה חשדו בו: הוא גדל מתחת לאדמה, לא מוזכר בספרים העתיקים, ועליו וגבעוליו רעילים. רק במאות ה־17 וה־18 הוא הפך למזון חשוב. בצרפת, למשל, פעל מדען בשם אנטואן פרמנטייה כדי לשכנע אנשים לאכול אותו.
תפוח האדמה נותן הרבה מזון משטח קטן, ולכן מיליוני אנשים התחילו להסתמך עליו. באירלנד אכלו משפחות רבות כמעט רק תפוחי אדמה, וכשבשנים 1845–1849 פגעה מחלה (פטרת) ביבולים, פרץ ״הרעב הגדול״: כמיליון בני אדם מתו, ועוד רבים היגרו. זה לימד את העולם שיעור חשוב: לא כדאי לסמוך על זן אחד בלבד.
איך גדל תפוח אדמה
תפוח האדמה הוא פקעת — גבעול תת־קרקעי שאוגר עמילן. ה״עיניים״ שעליו הן ניצנים, ומכל עין יכול לצמוח צמח חדש. לכן לא שותלים זרעים אלא ״תפוחי אדמה לזריעה״ או חתיכות שלהם, שבכל אחת יש עין. הצמח גדל מעל האדמה עם עלים ופרחים, ומתחת לאדמה מתפתחות הפקעות. כשהעלים מצהיבים, קוצרים במכונה שחופרת ומרימה את הפקעות.
בישראל יש שתי עונות עיקריות לתפוחי אדמה — גידול חורף־אביב וגידול סתיו — בעיקר בנגב המערבי ובמישור החוף. אחרי הקטיף שומרים אותם בבתי קירור, כך שיש תפוחי אדמה כל השנה.
ירוק? לא אוכלים
כשתפוח אדמה נחשף לאור, הקליפה שלו מוריקה, ונוצר בו חומר מר בשם סולנין שעלול לגרום לבחילה ולכאב בטן. לכן לא אוכלים תפוח אדמה ירוק, וחותכים החוצה נבטים וכתמים ירוקים, או זורקים פקעת שהוריקה הרבה. שומרים תפוחי אדמה במקום חשוך ויבש. גם הפירות הקטנים והירוקים שנוצרים לפעמים על הצמח, שנראים כמו עגבניות קטנות, אינם למאכל.
ועוד עובדה מעניינת: בתפוח האדמה יש הרבה עמילן. כשחותכים אותו ושוטפים, המים נעשים עכורים — זה העמילן שיצא. ממנו מכינים גם קמח תפוחי אדמה, שמשמש בפסח במקום קמח חיטה.