השקיה בטפטוף
בהשקיה רגילה מציפים שדה או מפזרים מים בממטרות, וחלק גדול מהמים מתאדה או זורם למקום שאין בו שורשים. בהשקיה בטפטוף, צינור דק עובר לאורך שורת הצמחים, ומ״טפטפת״ קטנה יוצאות טיפות מים ישר לאזור השורשים — בדיוק בכמות שהצמח צריך. כך חוסכים הרבה מים, ואפשר להוסיף למים גם דשן.
הרעיון של טפטוף נוסה בעולם עוד קודם, אבל המהנדס הישראלי שמחה בלאס פיתח טפטפת מעשית. לפי הסיפור, הוא שם לב לעץ שגדל יפה במיוחד ליד צינור שדלף טיפות. ב־1965 התחיל ייצור של טפטפות בקיבוץ חצרים שבנגב, ומשם השיטה התפשטה לעולם.
חממות ובתי רשת
חממה היא מבנה מכוסה ביריעות שקופות, ששומר על חום ולחות, ומגן על הצמחים מגשם, רוח, קור וחרקים. בית רשת מכוסה ברשת, שמסננת חלק מהשמש ומונעת כניסת חרקים. בזכות החממות אפשר לגדל עגבניות, מלפפונים, פלפלים ותותים גם מחוץ לעונה, וגם במדבר.
בתוך החממה המחשב מודד טמפרטורה, לחות ואור, ופותח או סוגר חלונות ומפעיל השקיה. במקום לרסס הרבה חומרים נגד מזיקים, חקלאים רבים משתמשים ב״הדברה ביולוגית״ — משחררים חרקים וקרדיות קטנות שאוכלים את המזיקים. ודבורי בומבוס מאביקות את הפרחים.
המדבר שפורח: הערבה והנגב
בערבה, בין ים המלח לאילת, כמעט לא יורד גשם והקיץ לוהט. ובכל זאת מגדלים שם פלפלים, עגבניות, מלונים, תמרים ופרחים. החורף החם מאפשר לקטוף ירקות בזמן שבאירופה קר, ולכן חלק מהיבול נשלח לייצוא. המים מגיעים ממאגרי מי תהום, וחלקם מליחים — וחוקרים פיתחו שיטות וזנים שמסתדרים איתם.
בישראל גם משתמשים במים מושבים: מי שפכים מהערים מטוהרים במתקנים מיוחדים ומשמשים להשקיית שדות ומטעים. רוב מי השפכים בישראל עוברים טיהור ומשמשים לחקלאות — מהשיעורים הגבוהים בעולם.
חוקרים, חקלאים ושנת שמיטה
מאחורי החקלאות עומדים מכוני מחקר, כמו מינהל המחקר החקלאי (מכון וולקני), שמפתחים זנים חדשים ושיטות גידול. החקלאים עצמם עובדים בקיבוצים, במושבים ובכפרים בכל הארץ. ויש גם מסורת עתיקה: אחת לשבע שנים חלה ״שנת שמיטה״, שבה לפי ההלכה נותנים לאדמה לנוח. חקלאים ורבנים מצאו לאורך השנים כמה דרכים להתמודד עם השמיטה במדינה מודרנית.
החקלאות בישראל מתמודדת גם עם אתגרים חדשים: קיץ חם יותר, פחות ידיים עובדות ושטחים חקלאיים שהולכים ומצטמצמים. לכן מפתחים רובוטים לקטיף, חיישנים שמודדים לחות באדמה, רחפנים שמצלמים את השדות, וזנים שצריכים פחות מים.