מהאנדים למקסיקו
קרובי המשפחה הבריים של העגבנייה גדלים עד היום במערב דרום אמריקה, באזור פרו ואקוודור. הפירות שלהם קטנים, בגודל של אפונה או דובדבן. לפי ההערכות, העגבנייה בויתה — כלומר הפכה לגידול חקלאי — במרכז אמריקה ובמקסיקו, שם גידלו אותה עמים כמו האצטקים. המילה ״טומטו״ באה מהשפה שלהם.
העגבנייה שייכת למשפחת הסולניים, יחד עם תפוח האדמה, הפלפל והחציל. העלים והגבעולים של העגבנייה אינם מיועדים לאכילה; אוכלים רק את הפרי.
לאירופה: ״תפוח זהב״ שפחדו ממנו
במאה ה־16 הביאו הספרדים עגבניות מאמריקה לאירופה. באיטליה מופיע תיאור שלה כבר באמצע המאה ה־16, והיא נקראה שם ״פומודורו״ — ״תפוח זהב״, אולי כי העגבניות הראשונות שם היו צהובות. במשך זמן רב אנשים רבים באירופה חששו לאכול אותה, כי היא דומה לצמחים רעילים מאותה משפחה, וגידלו אותה בעיקר לנוי.
לאט לאט העגבנייה כבשה את המטבחים: ברוטב לפסטה באיטליה, בגספצ׳ו בספרד ובקטשופ. בבוטניקה העגבנייה היא פרי, אבל ב־1893 קבע בית המשפט העליון של ארצות הברית שלעניין מסים היא ירק.
העגבנייה בארץ ישראל
העגבנייה הגיעה למזרח התיכון בתקופה העות׳מאנית, ובמאה ה־19 כבר הייתה למאכל נפוץ באזור. בערבית קוראים לה ״בנדורה״, ובתחילת היישוב העברי השתמשו גם במילה הזו. השם ״עגבנייה״ הוצע בסוף המאה ה־19, לפי המסופר על ידי יחיאל מיכל פינס, בהשראת השם האירופי ״תפוח אהבה״ (עגבים = אהבה). היו שהתנגדו לשם, אבל הוא נקלט.
היום מגדלים בישראל עגבניות כל השנה, בשדות ובחממות. חוקרים ישראלים פיתחו זנים של עגבניות שרי שנשמרות טריות זמן רב, וזה עזר להפוך את עגבניות השרי לפופולריות בעולם — אף שעגבניות קטנות כאלה היו קיימות עוד קודם. בחממות רבות ״עובדות״ דבורות בומבוס שמאביקות את פרחי העגבנייה.
עוד מתנות מאמריקה: פלפל, חציל ותירס
הפלפל גם הוא הגיע ממקסיקו ומאמריקה. קולומבוס קרא לו ״פלפל״ כי הטעם החריף הזכיר לו את הפלפל השחור שחיפש — אף שאין ביניהם קשר. לגמבה (פלפל מתוק) אין חריפות, ובפלפל החריף יש חומר בשם קפסאיצין: אחרי שנוגעים בו שוטפים ידיים ולא נוגעים בעיניים. התירס בויית במקסיקו מצמח בר בשם טאוסינטה, לפני כ־9,000 שנה. החציל, לעומת זאת, לא הגיע מאמריקה אלא מדרום אסיה — כנראה מהודו — והגיע אלינו דרך פרס והעולם הערבי.