התפוח מהרי קזחסטן
אבי התפוח המבוית הוא תפוח בר שגדל עד היום ביערות של הרי טיין שאן במרכז אסיה, באזור קזחסטן. סוחרים ונוסעים בדרך המשי נשאו תפוחים מערבה, והתפוחים התערבבו עם מיני בר אחרים בדרך. העיר הגדולה בקזחסטן, אלמאטי, נקראה בעבר ״אבי התפוחים״.
משהו מפתיע: אם שותלים גרעין של תפוח, העץ שיצמח ייתן פרי שונה מאוד מהתפוח שאכלתם. לכן כדי לקבל זן מסוים מרכיבים — מחברים ענף מהזן הרצוי לשורש של עץ אחר. כל העצים של זן תפוחים מסוים, בכל מקום בעולם, הם בעצם ענפים מאותו עץ מקורי.
פירות גלעין
אפרסק, נקטרינה, שזיף, משמש ודובדבן הם ״פירות גלעין״: יש בהם ציפה רכה ועסיסית, ובאמצע גלעין קשה ובתוכו הזרע. כולם בני אותו סוג בוטני, יחד עם השקד. האפרסק מוצאו בסין; השם המדעי שלו מזכיר את פרס, כי לאירופה הוא הגיע דרכה. גם המשמש מוצאו כנראה במרכז אסיה ובסין. הנקטרינה היא אפרסק בלי ״פלומה״ על הקליפה — שינוי של גן אחד.
את הגלעינים לא אוכלים ולא שוברים כדי לאכול את מה שבתוכם: בזרעים של רוב פירות הגלעין יש חומר שעלול להפוך לרעל.
מנת קור: למה בגולן?
עצי המטע האלה הם נשירים: בסתיו הם משירים את העלים, ובחורף ״ישנים״. כדי להתעורר ולפרוח כמו שצריך באביב, הם צריכים מספר מסוים של שעות קור — ״מנת קור״. לתפוחים ולדובדבנים צריך הרבה קור, ולכן הם גדלים בעיקר ברמת הגולן ובגליל העליון. חוקרים בישראל פיתחו גם זנים שמסתפקים בפחות קור, וכך אפשר לגדל אפרסקים ושזיפים גם באזורים חמים יותר.
הדובדבנים מבשילים בסוף האביב ובתחילת הקיץ, המשמשים באביב המאוחר, האפרסקים והשזיפים בקיץ, והתפוחים והאגסים בסוף הקיץ ובסתיו.
שסק, אפרסמון ותות עץ
השסק והאפרסמון הגיעו שניהם מסין. השסק הוא ירוק עד, פורח בחורף ומבשיל באביב — הפוך מרוב עצי המטע. האפרסמון מבשיל בסתיו, ויש זנים שצריך לחכות שיתרככו לגמרי לפני שאוכלים אותם. תות העץ — לבן, אדום או שחור — מבשיל באביב, ומעליו של תות העץ הלבן ניזונים זחלי תולעי המשי. כתמים של תות שחור קשה מאוד להוציא מבגדים!
כל עצי המטע צריכים דבורים: בלי האבקה, רוב הפרחים לא הופכים לפירות. לכן בעונת הפריחה מביאים כוורנים כוורות אל המטעים, והחקלאים נזהרים לא לרסס בזמן שהדבורים עובדות.