אנטארקטיקה — יבשת של קרח
אנטארקטיקה היא היבשת החמישית בגודלה, כ־14 מיליון קמ״ר, וכמעט כולה מכוסה מעטה קרח שעוביו הממוצע כשני קילומטרים, ובמקומות מסוימים כמעט חמישה. בקרח הזה נמצא רוב הקרח של העולם, ולפי ההערכות כשישים עד שבעים אחוזים מכל המים המתוקים שעל פני כדור הארץ. אם כולו היה נמס, גובה הים בעולם היה עולה בעשרות מטרים.
ב־1983 נמדדה בתחנת וֹוסטוק שבאנטארקטיקה טמפרטורה של כ־89 מעלות מתחת לאפס — הנמוכה ביותר שנמדדה במדחום על הקרקע. אנטארקטיקה היא גם היבשת היבשה, הגבוהה בממוצע והסוערת ביותר. אין לה תושבים קבועים: גרים בה רק חוקרים, בתחנות מחקר, אלפים בקיץ ופחות בחורף.
המרוץ לקוטב הדרומי ואמנת אנטארקטיקה
בתחילת המאה ה־20 התחרו שתי משלחות מי תגיע ראשונה לקוטב הדרומי. המשלחת הנורווגית של רואלד אמונדסן, שנעזרה במזחלות כלבים, הגיעה ב־14 בדצמבר 1911. המשלחת הבריטית של רוברט סקוט הגיעה כחמישה שבועות אחריה, ומצאה את הדגל הנורווגי. בדרך חזרה מתו סקוט וחבריו מקור ומרעב. הסיפור מלמד כמה הכנה, ציוד והקשבה לתנאים חשובים.
ב־1959 חתמו שתים־עשרה מדינות על אמנת אנטארקטיקה, ומאז הצטרפו עוד רבות. לפי האמנה היבשת שמורה לשלום ולמדע: אסור לנהל בה פעילות צבאית או כרייה, וכל מדינה יכולה לחקור בה. זו אחת הדוגמאות המיוחדות לשיתוף פעולה בין מדינות.
הקוטב הצפוני — אוקיינוס קפוא
הקוטב הצפוני שונה לגמרי: אין שם יבשה, אלא אוקיינוס — האוקיינוס הארקטי — שמכוסה רוב השנה בשכבת קרח צף. סביבו יש יבשות ואיים: גרינלנד, קנדה, אלסקה, רוסיה ונורווגיה. גרינלנד היא האי הגדול בעולם, כ־2.2 מיליון קמ״ר, ורובה מכוסה מעטה קרח.
באזור הארקטי חיים בני אדם כבר אלפי שנים: האינואיטים בגרינלנד, בקנדה ובאלסקה, הסאמים בצפון סקנדינביה, ועמים נוספים ברוסיה. הם פיתחו דרכים לחיות בקור — ביגוד מפרוות, דיג וציד, ומזחלות. בארקטי חיים דובי הקוטב, שועלי שלג, וולרוסים ולווייתנים, ואילו פינגווינים חיים רק בחצי הכדור הדרומי.
קרחונים צפים, זוהר ושמש של חצות
קרחון צף (אייסברג) הוא גוש קרח שהתנתק מקרחון יבשתי ונסחף בים. רק כעשירית ממנו בולטת מעל המים, והשאר מוסתר מתחת — ולכן הוא מסוכן לספינות, כמו שקרה לטיטאניק ב־1912. בשני הקטבים רואים גם זוהר קוטב: וילונות אור ירוקים וסגולים בשמיים, שנוצרים כשחלקיקים מהשמש פוגשים את האטמוספרה.
באזורי הקוטב השמש מתנהגת מוזר: בקיץ היא לא שוקעת שבועות ואפילו חודשים — ״שמש של חצות״ — ובחורף היא לא זורחת בכלל. הקטבים מתחממים מהר יותר משאר העולם, והקרח הצף בארקטי מצטמצם, וזה משפיע על בעלי החיים, על האנשים שחיים שם ועל גובה הים בכל העולם.