איפה הוא ואיך קוראים לו
האוורסט נמצא ברכס ההימלאיה, על הגבול בין נפאל לבין טיבט שבסין. בנפאלית קוראים לו ״סגרמאטה״, ובטיבטית ״צ׳ומולונגמה״. השם האנגלי ״אוורסט״ ניתן ב־1865 על שם ג׳ורג׳ אוורסט, מודד בריטי שעמד בראש מיפוי הודו — למרות שהוא עצמו מעולם לא ראה את ההר מקרוב.
לאנשים שחיים בעמקים שמתחת להר, השמות המקומיים חשובים: ההר הוא חלק מהתרבות ומהאמונה שלהם, ולפני טיפוס נהוג לקיים טקס ברכה בודהיסטי. לכן כשמדברים על האוורסט, כדאי להכיר גם את השמות שלו בשפות של מי שגר לידו.
כמה גבוה הוא באמת
הגובה של האוורסט נמדד כמה פעמים לאורך השנים, ובכל פעם בכלים טובים יותר. ב־2020 הודיעו נפאל וסין יחד על מדידה חדשה: 8,848.86 מטרים מעל פני הים, כולל שכבת השלג שעל הפסגה. בדרך כלל מעגלים ואומרים ״כ־8,849 מטרים״. זה יותר מפי שלושה מגובה החרמון, וגבוה יותר מהגובה שבו טסים חלק מהמטוסים הקטנים.
הנה עובדה מפתיעה: בסלעים שבפסגת האוורסט יש מאובנים של יצורי ים קטנים. איך הם הגיעו לשם? הסלע הזה נוצר לפני מאות מיליוני שנים בקרקעית ים עתיק, ואז ההתנגשות בין הודו לאסיה דחפה אותו כלפי מעלה, קילומטרים רבים, עד לגג העולם.
הטיפוס הראשון והשרפה
ב־29 במאי 1953 עמדו לראשונה בני אדם על הפסגה, לפי מה שידוע: אדמונד הילרי מניו זילנד וטנזינג נורגיי, בן העם השרפה. במשך שנים שאלו מי מהם דרך ראשון, והשניים ענו שהגיעו יחד, כצוות. מאז טיפסו להר אלפי אנשים, חלקם כמה פעמים.
השרפה הם עם שחי בעמקים הגבוהים של נפאל. בגוף שלהם יש התאמות לחיים בגובה, והם מכירים את ההר יותר מכל אחד אחר. רוב המשלחות לאוורסט נעזרות במדריכים ובסבלים מהשרפה, שמכינים את המסלול, סוחבים ציוד ולוקחים על עצמם חלק גדול מהסיכון. בלי עבודתם כמעט אף אחד לא היה מגיע לפסגה.
אזור המוות והשמירה על ההר
מעל כ־8,000 מטרים מתחיל מה שהמטפסים מכנים ״אזור המוות״: יש שם כל כך מעט חמצן שהגוף לא מצליח להתאושש, ולכן רוב המטפסים נושמים מבלוני חמצן ומנסים להישאר שם כמה שפחות זמן. גם הקור, הרוח והמפולות הופכים את הטיפוס למסוכן מאוד, ולצערנו לא כל המטפסים חזרו.
בשנים האחרונות יש דאגה גם לטבע: הרבה מטפסים השאירו אחריהם אוהלים, בלונים וזבל. נפאל הנהיגה כללים שמחייבים להוריד זבל מההר, ומבצעי ניקוי מורידים מדי שנה כמויות גדולות. זה שיעור חשוב לכל טיול, גם בגבעה ליד הבית: מה שהבאנו — אנחנו מחזירים.