ריצות
ריצות קצרות — 100, 200 ו־400 מטרים — נקראות ״ספרינט״. הרצים מתחילים בכריעה על ״מכשירי זינוק״, ומי שזז לפני יריית הזינוק עושה ״זינוק פסול״ ונפסל. שיא העולם ב־100 מטרים לגברים, 9.58 שניות, נקבע על ידי יוסיין בולט מג׳מייקה ב־2009. בריצת משוכות קופצים מעל מחסומים לאורך המסלול.
הריצות הבינוניות והארוכות — 800 מטרים, 1,500, 5,000 ו־10,000 — דורשות סבולת וחלוקת כוחות נכונה. הארוכה מכולן היא המרתון: 42.195 קילומטרים, מרחק שנקבע ב־1908. בריצת שליחים ארבעה רצים מעבירים זה לזה מקל, ״בטון״, בתוך אזור מסומן.
קפיצות
בקפיצה לרוחק רצים, דורכים על קרש ההמראה ונוחתים בבור חול. מודדים מהקרש ועד הסימן הקרוב ביותר שהגוף השאיר בחול. בקפיצה משולשת עושים ניתור, צעד וקפיצה. בקפיצה לגובה קופצים מעל רף, ורוב הקופצים עוברים אותו עם הגב — בשיטה שנקראת ״פוסברי״, על שם הספורטאי שהפך אותה למפורסמת באולימפיאדה של 1968.
הקפיצה במוט היא אולי המרשימה ביותר: הקופץ רץ עם מוט גמיש, נועץ אותו בשקע, והמוט מתכופף ו״זורק״ אותו מעל רף שגבוה הרבה יותר מבית של שתי קומות. בכל הקפיצות יש לכל ספורטאי כמה ניסיונות, והתוצאה הטובה ביותר שלו נחשבת.
הטלות וקרב־רב
בהטלות זורקים ארבעה כלים שונים: כדור ברזל (״הדיפת כדור ברזל״), דיסקוס, כידון ופטיש — כדור מתכת על כבל. ההטלות נעשות מתוך מעגל או אחרי ריצה, בתוך אזור מוגן ברשת, כי הכלים כבדים ומסוכנים. לכן בבית הספר מתאמנים בכלים רכים ותמיד לפי הוראות המורה.
בקרב־רב ספורטאי אחד מתחרה בהרבה מקצועות ואוסף נקודות: לגברים יש ״עשר־קרב״ — עשרה מקצועות ביומיים, ולנשים ״שבע־קרב״. מי שמנצח בעשר־קרב נחשב לפעמים ל״ספורטאי השלם״.
אתלטיקה בישראל ובבית הספר
אסתר רוט־שחמורוב הייתה הישראלית הראשונה שהגיעה לגמר אולימפי, ב־100 מטרים משוכות במונטריאול 1976. באולימפיאדת מינכן, ארבע שנים קודם לכן, נרצח המאמן שלה, עמיצור שפירא, יחד עם עוד עשרה חברי משלחת — והיא חזרה להתחרות בכל זאת.
אתלטיקה היא הבסיס של שיעורי החינוך הגופני: ריצה, קפיצה וזריקה נמצאות כמעט בכל משחק. אפשר להתאמן בחצר עם סטופר, למדוד את הזמן ולנסות לשפר את התוצאה של עצמכם — וזה הניצחון הכי חשוב.