אולימפיה — מקום קדוש ולא עיר
המשחקים העתיקים נערכו באולימפיה, מתחם קדוש לזאוס, ראש האלים במיתולוגיה היוונית. אולימפיה לא הייתה עיר גדולה אלא מקדש עם אצטדיון, מקומות אימון ומבנים לאורחים. היוונים ראו במשחקים טקס דתי: התחרו לכבוד זאוס, הקריבו לו קורבנות, ופסל ענק שלו עמד במקדש — אחד משבעת פלאי תבל של העולם העתיק.
לפי המסורת המשחקים הראשונים נערכו בשנת 776 לפני הספירה, ומאז נערכו כל ארבע שנים. פרק הזמן של ארבע שנים בין משחקים לבין משחקים נקרא ״אולימפיאדה״, והיוונים אפילו ספרו את השנים לפיו. לכן היום משתמשים במילה ״אולימפיאדה״ גם לתחרות עצמה.
ריצה, היאבקות ומרכבות
בהתחלה היה רק מקצה אחד: ״סטדיון״ — ריצה לאורך האצטדיון, כ־190 מטרים. מהמילה הזאת באה המילה ״אצטדיון״. עם השנים נוספו ריצות ארוכות יותר, היאבקות, אגרוף, קרב משולב שנקרא ״פנקרטיון״, מרוצי סוסים ומרוצי מרכבות. היה גם ״פנטתלון״ — חמשה מקצועות: ריצה, קפיצה לרוחק, זריקת דיסקוס, זריקת כידון והיאבקות.
הספורטאים התחרו לרוב בלי בגדים, ושופטים מיוחדים שמרו על החוקים. מי שרימה נקנס, ובכסף הקנסות הקימו פסלים של זאוס עם שם הרמאי — כדי שכולם יזכרו. כבר אז ידעו שספורט בלי הגינות אינו ספורט.
שביתת נשק וזר זית
ערי יוון נלחמו לא פעם זו בזו, אבל לפני המשחקים הוכרזה ״שביתת נשק אולימפית״: שליחים יצאו לכל הערים, וכל מי שנסע לאולימפיה או חזר ממנה היה אמור לעבור בבטחה. הרעיון הזה של ספורט שמפגיש בין אויבים חזר גם לאולימפיאדה המודרנית.
המנצח קיבל זר שנקלע מענפי עץ זית שגדל ליד המקדש. זה נשמע פרס קטן, אבל בבית חיכה לו כבוד גדול: משוררים כתבו עליו שירים, פסלים הוצבו לכבודו, ולפעמים קיבל ארוחות חינם כל חייו. השם שלו ושם העיר שלו נכתבו ברשימות המנצחים.
מי לא השתתף, ואיך זה נגמר
במשחקים העתיקים השתתפו רק גברים יוונים חופשיים. נשים נשואות לא הורשו אפילו לצפות. לנשים היו תחרויות ריצה משלהן באולימפיה, לכבוד האלה הרה. ויש סיפור מפורסם על נסיכה מספרטה, קיניסקה, שהסוסים שלה ניצחו במרוץ מרכבות — כי במרוצים כאלה הפרס ניתן לבעלי הסוסים ולא לרכב.
המשחקים נמשכו יותר מאלף שנה. בסוף המאה הרביעית לספירה, כשהאימפריה הרומית הפכה לנוצרית, הם הופסקו — כנראה בימי הקיסר תאודוסיוס. אולימפיה נעזבה, רעידות אדמה ושיטפונות קברו אותה, ורק במאות האחרונות ארכאולוגים חשפו את האצטדיון שאפשר לבקר בו היום.