חג לכבוד זאוס
אולימפיה לא הייתה עיר אלא מקום קדוש, בעמק ירוק ליד נהר אלפיאוס. היה בו מקדש גדול לזאוס, ובתוכו עמד פסל ענק של האל, עשוי זהב ושנהב, שפיסל האמן פידיאס — אחד משבעת פלאי תבל. המשחקים היו חלק מחג דתי: לצד התחרויות הקריבו קורבנות, ערכו תהלוכות והתפללו.
היוונים חיו בעשרות ערי מדינה עצמאיות, שלעתים קרובות נלחמו זו בזו. לקראת המשחקים הוכרזה ״שביתת נשק אולימפית״ שאפשרה לספורטאים ולצופים להגיע לאולימפיה בבטחה. השביתה לא עצרה את כל המלחמות ביוון, אבל היא הייתה רעיון חשוב: לפחות לזמן קצר, היוונים הרגישו עם אחד.
אילו ענפים היו
בהתחלה הייתה רק תחרות אחת: ריצת ״סטדיון״, ריצה של כ־192 מטרים לאורך המסלול. המנצח הראשון שנרשם, לפי המסורת, היה טבח בשם קורויבוס. מן המילה ״סטדיון״ נגזרה המילה ״אצטדיון״. עם השנים נוספו ריצות ארוכות יותר, ריצה עם שריון, היאבקות, אגרוף ומרוצי סוסים ומרכבות.
אחד הענפים המרשימים היה ״הפנטתלון״, חמש תחרויות בזו אחר זו: ריצה, קפיצה לרוחק, זריקת דיסקוס, זריקת כידון והיאבקות. ענף קשוח במיוחד היה ה״פנקרטיון״, שילוב של היאבקות ואגרוף, עם מעט מאוד חוקים. בשיאם נמשכו המשחקים חמישה ימים, וכלל לא היה בהם מרתון — הוא נוסף רק במשחקים המודרניים.
מי השתתף ומה קיבלו המנצחים
רק גברים יוונים חופשיים יכלו להתחרות. נשים נשואות אסור היה אפילו לצפות במשחקים. לבנות היו באולימפיה תחרויות ריצה נפרדות לכבוד האלה הרה, אשתו של זאוס. במרוצי המרכבות זכה בתואר בעל הסוסים, לא הרוכב — ולכן הנסיכה הספרטנית קיניסקה, שגידלה סוסים, נרשמה כמנצחת בשנת 396 לפני הספירה.
המנצח לא קיבל מדליה. פרסו היה זר של עלי זית, שנקטף מעץ קדוש ליד מקדש זאוס. אבל כשחזר הביתה, עירו קיבלה אותו כגיבור: לפעמים קיבל ארוחות חינם לכל חייו, הקימו לו פסל, ומשוררים כמו פינדרוס כתבו לכבודו שירים. מי שנתפס מרמה נקנס, ובכסף הקנס הקימו פסלים של זאוס עם שמו כדי לבייש אותו.
איך אנחנו יודעים
מאז המאה ה־19 חופרים ארכאולוגים, בעיקר גרמנים, באולימפיה. הם חשפו את מקדש זאוס, את האצטדיון ואת המנהרה שדרכה נכנסו הספורטאים, וגם את בית המלאכה של פידיאס — שם נמצא ספל קטן שחקוק עליו ״אני שייך לפידיאס״. נמצאו גם הבסיסים של פסלי הקנס, דיסקוסים, משקולות קפיצה וכתובות עם שמות מנצחים.
מקורות נוספים הם ציורים על כדים יווניים, שמראים רצים, מתאבקים וזורקי דיסקוס, ושירי ניצחון של פינדרוס. הנוסע היווני פאוסניאס ביקר באולימפיה במאה ה־2 לספירה ותיאר בספרו את המקדשים, הפסלים והמנהגים. הודות להשוואה בין המקורות הכתובים לממצאים, אנחנו יודעים הרבה על המשחקים.
הסוף והתחייה
המשחקים המשיכו גם אחרי שרומא כבשה את יוון. הקיסר נירון אף השתתף במרוץ מרכבות ונפל — ובכל זאת הוכרז כמנצח. בסוף המאה ה־4 לספירה, כשהנצרות הפכה לדת הרשמית של האימפריה הרומית, נאסרו טקסים אליליים, ונראה שהמשחקים פסקו בתקופה הזאת. רעידות אדמה ושיטפונות קברו את אולימפיה תחת שכבות של בוץ.
בסוף המאה ה־19 הציע הצרפתי פייר דה קוברטן לחדש את המשחקים כדי לקדם ספורט וידידות בין העמים. האולימפיאדה המודרנית הראשונה נערכה באתונה ב־1896. עד היום מדליקים את הלפיד האולימפי באולימפיה בעזרת קרני השמש ומראה קעורה, ומעבירים אותו במרוץ שליחים לעיר המארחת.