פרנקלין והעפיפון
כבר ביוון העתיקה שמו לב שאם משפשפים ענבר בצמר, הוא מושך אליו נוצות קטנות. המילה ״אלקטרון״ — וממנה ״אלקטריציטי״, חשמל באנגלית — באה מהמילה היוונית לענבר. במשך מאות שנים זה היה בעיקר שעשוע. במאה ה־18 מדענים כבר ידעו לאגור חשמל סטטי בצנצנות מיוחדות ולהפיק ניצוצות.
בנג׳מין פרנקלין, מדען ומדינאי אמריקני, הציע שהברק הוא ניצוץ חשמלי ענק. לפי הסיפור המפורסם, ב־1752 הוא הטיס עפיפון בסערה והראה שהחשמל מהענן עובר לאורך החוט. ההיסטוריונים לא בטוחים בכל הפרטים של הניסוי, ומה שבטוח הוא שזה היה ניסוי מסוכן מאוד — אנשים אחרים נהרגו בניסויים דומים. מהידע הזה פרנקלין המציא את כליא הברק: מוט מתכת על גג הבניין שמוביל את הברק בבטחה לאדמה.
וולטה ופאראדיי — חשמל שזורם
חשמל סטטי הוא ניצוץ קצר. כדי להפעיל מכונות צריך זרם שזורם כל הזמן. ב־1800 בנה המדען האיטלקי אלסנדרו וולטה את הסוללה הראשונה: ערימה של דיסקיות אבץ ונחושת, ובין כל זוג — בד ספוג במים מלוחים. לראשונה היה מקור לזרם חשמלי קבוע. לכבודו נקראת יחידת המתח החשמלי ״וולט״.
הצעד הגדול הבא היה של מייקל פאראדיי, מדען אנגלי שהתחיל את דרכו כשוליה בכריכיית ספרים, בלי השכלה פורמלית. ב־1831 הוא גילה שאם מזיזים מגנט בתוך סליל של חוט — נוצר בחוט זרם חשמלי. זה העיקרון של הגנרטור, שבזכותו תחנות כוח מייצרות חשמל עד היום, וגם העיקרון של המנוע החשמלי, שבו החשמל הופך לתנועה. בלי הגילוי של פאראדיי לא היה לנו חשמל בשקע.
הנורה — מרוץ של עשרות ממציאים
הרעיון של נורה פשוט: מעבירים זרם בחוט דק (״להט״), הוא מתחמם עד שהוא זוהר. הבעיה היא שבאוויר החוט נשרף תוך שניות. במשך יותר מחמישים שנה ניסו עשרות ממציאים בכמה ארצות לבנות נורה שתחזיק מעמד: הם ניסו חוטים מפלטינה ומפחם, ושאבו את האוויר מתוך הזכוכית. רבים הצליחו להדליק נורה לזמן קצר, אבל אף אחת לא הייתה מעשית.
באנגליה עבד הכימאי ג׳וזף סוואן במשך שנים על נורה עם להט פחם. בתחילת 1879 הוא הציג נורה דולקת בפני קהל בניוקאסל. באמריקה, תומאס אדיסון והצוות הגדול שלו במעבדה במנלו פארק ניסו אלפי חומרים, ובאוקטובר 1879 הצליחו להפעיל נורה עם להט פחם במשך שעות רבות. בהמשך מצאו שסיבי במבו מפוחמים מחזיקים עוד יותר זמן.
אז מי המציא את הנורה?
שניהם — ועוד רבים לפניהם. סוואן הקדים מעט בהדגמה, ואדיסון בנה נורה שמחזיקה הרבה זמן, ובעיקר בנה מסביבה מערכת שלמה: תחנת כוח, כבלים, מונים, מתגים ושקעים, כך שאנשים יוכלו באמת להאיר את הבתים. באנגליה תבע סוואן את אדיסון על הפרת פטנט, ובסוף ב־1883 הם איחדו את החברות שלהם לחברה משותפת. גם זה חלק מהסיפור: המצאה גדולה היא לא רק חפץ, אלא גם הדרך להביא אותו לאנשים.
במאה ה־20 החליפו את הפחם בחוטי טונגסטן, ובשנים האחרונות את נורות הלהט מחליפות נורות לד, שצורכות הרבה פחות חשמל. נורת הלד הלבנה התאפשרה רק אחרי המצאת הלד הכחול, שזיכתה שלושה חוקרים ממוצא יפני בפרס נובל לפיזיקה ב־2014. וכמו תמיד — עבדו עליה הרבה מאוד אנשים.