שני דגנים: חיטה ושעורה
חיטה ושעורה הם דגנים — עשבים שזרעיהם (הגרעינים) נאכלים. הם היו מהצמחים הראשונים שבני האדם ביתו, באזור ״הסהר הפורה״ שכולל גם את ארץ ישראל, לפני יותר מעשרת אלפים שנה. בארץ זורעים אותם בסתיו, עם הגשמים הראשונים, וקוצרים באביב. השעורה מבשילה קודם, בסביבות פסח, והחיטה אחריה, בסביבות שבועות.
מהחיטה מכינים קמח ולחם, ומהשעורה — מזון לבעלי חיים, מרקים ומאכלים נוספים. על המסע מגרעין החיטה ועד הלחם אפשר לקרוא בשיעור ״איך מכינים לחם וקמח״.
גפן, תאנה ורימון
הגפן היא צמח מטפס שמניב אשכולות ענבים בקיץ. היא בויתה לפני אלפי שנים, כנראה באזור הקווקז והמזרח הקרוב, ומהענבים מכינים צימוקים, מיץ ויין. התאנה היא אחד מעצי הפרי העתיקים בעולם: בגלגל שבבקעת הירדן נמצאו תאנים חרוכות שגילן כ־11,400 שנה, וחוקרים משערים שאולי היא הגידול הראשון שבני אדם שתלו בכוונה.
הרימון הגיע כנראה מאזור איראן של היום, וגדל בארץ ישראל כבר בימי קדם. הוא מבשיל בסתיו, וקליפתו הקשה שומרת על מאות גרגרים עסיסיים. המסורת אומרת שיש בו 613 גרגרים, כמספר המצוות — אבל כשסופרים באמת, המספר משתנה מאוד מרימון לרימון.
זית ותמר
עץ הזית בויית במזרח הים התיכון, ובארץ ישראל נמצאו עדויות לגידול זיתים מלפני כ־6,000–7,000 שנה. העץ יכול לחיות מאות שנים ויותר, והזיתים נמסקים בסתיו. זית טרי מהעץ מר מאוד, ולכן כובשים אותו לפני שאוכלים, או סוחטים ממנו שמן.
״דבש״ בפסוק הוא לפי הפירוש המקובל דבש תמרים. הדקל גדל בבקעת הירדן, בערבה ובאזור ים המלח. ב־2005 הצליחו חוקרים להנביט זרע תמר בן כאלפיים שנה שנמצא במצדה, והדקל שצמח ממנו קיבל את השם ״מתושלח״.
שבעת המינים בחגים
בימי בית המקדש הביאו החקלאים את הביכורים — הפירות הראשונים של שבעת המינים — לירושלים, בין שבועות לסוכות. בט״ו בשבט נוהגים לאכול משבעת המינים ולערוך סדר ט״ו בשבט. הפירות היבשים שאוכלים בט״ו בשבט, כמו תאנים ותמרים מיובשים, הם דרך עתיקה לשמור פרי לחורף.
שבעת המינים מספרים גם על האקלים של הארץ: כולם צמחים שמסתדרים עם חורף גשום וקיץ ארוך ויבש. הדגנים מנצלים את הגשם של החורף, הגפן, התאנה והזית עמידים ביובש של הקיץ, והדקל משגשג באזורים החמים ליד מקורות מים. לכן הם ליוו את האנשים שחיו כאן במשך אלפי שנים.