בית המשפחה: דרום־מזרח אסיה
המוצא של ההדרים הוא באזור שבין צפון־מזרח הודו, מיאנמר ודרום סין, למרגלות הרי ההימלאיה. לפי מחקרים גנטיים, רוב ההדרים שאנחנו מכירים הם ״הכלאות״ — צאצאים של כמה מינים עתיקים: האתרוג, הפומלה והמנדרינה. התפוז, למשל, הוא ככל הנראה הכלאה של פומלה ומנדרינה, והאשכולית היא הכלאה של פומלה ותפוז שנוצרה באיים הקריביים, בברבדוס, במאה ה־18.
הקלמנטינה נוצרה באלג׳יריה בסביבות 1900, ונקראת על שם נזיר בשם האח קלמנט, שגידל אותה בגן של מנזר. הלימון הגיע לאזור הים התיכון כנראה בימי הביניים.
האתרוג — הראשון שהגיע
האתרוג היה כנראה פרי ההדר הראשון שהגיע לאזור שלנו. בחפירות ברמת רחל שבירושלים נמצאו גרגרי אבקה של אתרוג בטיח של גן מלכותי עתיק — העדות הקדומה ביותר לגידול אתרוגים בארץ, לפני יותר מאלפיים שנה (החוקרים חלוקים בתיארוך המדויק). האתרוג הוא אחד מארבעת המינים בחג הסוכות, ולכן יהודים שמרו על גידולו לאורך הדורות.
תפוז יפו והפרדסים
באמצע המאה ה־19 התפתח ליד העיר יפו זן תפוז עם קליפה עבה וכמעט בלי גרעינים — ״שמוטי״, שבעולם נקרא ״תפוז יפו״. הקליפה העבה שמרה עליו במסע הארוך באונייה לאירופה, וכבר בשנות ה־50 של המאה ה־19 מוזכר ייצוא שלו. בתחילת המאה ה־20 נטעו חקלאים יהודים וערבים פרדסים רבים במישור החוף, ובמשך שנים רבות ההדרים היו מהייצוא החשוב ביותר של הארץ.
עצי הדר הם ירוקי עד, ופרחיהם הלבנים — ״פריחת ההדרים״ — מפיצים ריח חזק באביב. כמעט כל עץ בפרדס הוא ״מורכב״: על שורש חזק של זן אחד מחברים ענף של הזן הטעים, וכך מקבלים עץ עמיד שנותן את הפרי הרצוי.
מה יש בהדרים
ההדרים ידועים בוויטמין C, שהגוף צריך כדי לבנות רקמות ולרפא פצעים. בימי הספינות הגדולות לקחו מלחים לימונים למסעות ארוכים, כדי למנוע מחלה בשם צפדינה שנגרמת ממחסור בוויטמין הזה. הקליפה מכילה שמנים ריחניים, ולכן כשמקלפים תפוז הידיים מריחות. ובטיחות: מיץ הדרים חומצי, ולכן הוא צורב בפצע או בעין — שוטפים מיד במים.
ניסוי קטן לבית: מניחים תפוז שלם בקערת מים — הוא צף, כי בקליפה העבה יש הרבה כיסי אוויר זעירים. אחר כך מקלפים אותו ומכניסים שוב — והוא שוקע. הקליפה פועלת כמו חגורת הצלה. ועוד דבר: הפלחים של התפוז הם בעצם ״תאים״ של הפרי, וכל פלח מלא בשקיקים קטנים של מיץ.