הפעמה — השעון של השיר
פעמה (באנגלית beat, ובעברית מדוברת גם ״ביט״) היא הדופק הקבוע של המוזיקה — המקום שבו אנחנו מקישים ברגל או מנענעים את הראש. הפעמות חוזרות במרווחים שווים, כמו תקתוק של שעון. גם כשהמנגינה משתנה, הפעמה ממשיכה בלי לעצור, ועליה נבנה כל השאר.
המהירות של הפעמות נקראת טמפו. כשהפעמות קרובות זו לזו השיר מהיר, וכשהן רחוקות השיר איטי. את הטמפו מודדים בפעמות לדקה — BPM — ועל זה יש שיעור שלם בהמשך.
קצב — מה שקורה על הפעמות
הקצב (ריתמוס) הוא הדפוס של צלילים ארוכים וקצרים שמתנגן מעל הפעמה. אפשר לחשוב על זה כך: הפעמה היא קווי המחברת, והקצב הוא המילים שכותבים עליהם. בפעמה אחת יכולים להיות צליל אחד ארוך, שני צלילים קצרים, ארבעה צלילים קצרצרים, או שקט.
נסו למחוא כפיים את השם שלכם בקצב: ״נו־עה״ הן שתי מחיאות, ״א־בי־גיל״ שלוש. כל שם, כל משפט וכל שיר יוצרים דפוס קצב משלהם. לכן מתופפים מתאמנים לפעמים בעזרת מילים — קל יותר לזכור קצב כשאומרים אותו.
משקל ותיבה
במוזיקה הפעמות מתארגנות בקבוצות, והקבוצה נקראת תיבה. מספר הפעמות בכל תיבה נקרא משקל. המשקל הנפוץ ביותר בשירי פופ ובמוזיקה לריקוד הוא 4/4 — ארבע פעמות בתיבה, וסופרים ״1־2־3־4, 1־2־3־4״. בוואלס המשקל הוא 3/4 — שלוש פעמות, ״1־2־3, 1־2־3״, ולכן הוא נשמע מתנדנד. במארש יש לרוב 2/4 — ״שמאל־ימין״.
הפעמה הראשונה בכל תיבה מורגשת בדרך כלל חזקה יותר. קוראים לה ״הפעמה החזקה״ או ״דאון־ביט״. די־ג׳יי ומתופפים מקשיבים לה במיוחד, כי היא מסמנת איפה מתחילה כל תיבה.
הטעמה וסינקופה
הטעמה היא צליל שמנוגן חזק יותר מהאחרים. ברוב שירי הרוק והפופ התוף הגדול מכה בפעמות 1 ו־3, והתוף הקטן (הסנר) מכה בפעמות 2 ו־4 — ושם הקהל מוחא כפיים. ההטעמה על 2 ו־4 נקראת ״באק־ביט״, והיא נותנת לשירים את התחושה ״שזזה קדימה״.
סינקופה היא הטעמה במקום לא צפוי — בין הפעמות במקום עליהן. היא יוצרת הפתעה קטנה שגורמת לגוף לרצות לזוז. סגנונות כמו ג׳אז, פאנק, רגאיי והיפ־הופ אוהבים סינקופות. נסו: מחאו כפיים על ״1־2־3־4״, ואז מחאו דווקא ״בין״ המספרים — ״ו־״ — ותרגישו את ההבדל.