למה ״לידה מחדש״
ברנסנס, בערך מהמאה ה־15 עד אמצע המאה ה־16, אנשים באיטליה חזרו ללמוד את התרבות של יוון ורומא העתיקות — הפסלים, הבניינים והספרים. הם האמינו שהאדם יכול ללמוד, לחקור וליצור, ולכן קראו לתקופה ״לידה מחדש״ של התרבות העתיקה. משפחות עשירות, כמו משפחת מדיצ׳י בפירנצה, מימנו אמנים רבים.
באותה תקופה הומצא בגרמניה הדפוס של יוהנס גוטנברג, ורעיונות חדשים התפשטו מהר. אמנים נעשו מפורסמים בזכות שמם — לא עוד בעלי מלאכה אלמוניים, אלא גאונים שכל העיר מדברת עליהם. על התקופה כולה יש שיעור בנושא ההיסטוריה.
פרספקטיבה וציור שמן
אחת ההמצאות הגדולות של הרנסנס היא הפרספקטיבה הקווית: שיטה לצייר על משטח שטוח עומק שנראה אמיתי. האדריכל פיליפו ברונלסקי הדגים אותה בפירנצה בתחילת המאה ה־15. הרעיון: כל הקווים המקבילים שמתרחקים מאיתנו — כמו מסילת רכבת — נפגשים בנקודה אחת באופק, ״נקודת המגוז״.
שינוי גדול נוסף היה צבעי השמן, שציירים בצפון אירופה, כמו יאן ואן אייק, שכללו. צבע שמן מתייבש לאט, ולכן אפשר לערבב, לתקן ולשכב שכבות דקות שקופות — וכך לצייר עור, בד ואור שנראים כמעט אמיתיים.
שלושת הגדולים
לאונרדו דה וינצ׳י היה צייר, ממציא, מהנדס וחוקר טבע. הוא צייר את ״המונה ליזה״, דיוקן של אישה עם חיוך מסתורי שתלוי היום במוזיאון הלובר בפריז, ואת ״הסעודה האחרונה״ על קיר במילאנו. במחברות שלו הוא רשם רעיונות למכונות מעופפות ושרטוטים של גוף האדם, בכתב ראי.
מיכלאנג׳לו פיסל את פסל ״דוד״ מגוש שיש אחד, וצייר את תקרת הקפלה הסיסטינית ברומא — מאות דמויות שצייר במשך כארבע שנים, כשהוא עומד על פיגומים. רפאל, הצעיר מבין השלושה, נודע בציורים הרמוניים ומאוזנים ובציורי קיר בוותיקן.
הבארוק: אור, צל ודרמה
במאה ה־17 הגיעה תקופת הבארוק. הציורים נעשו דרמטיים, מלאי תנועה ורגש. הצייר האיטלקי קאראווג׳ו השתמש בניגוד חזק בין אור לחושך, כמו פנס שמאיר דמויות בחדר חשוך — טכניקה שנקראת ״קיארוסקורו״.
בהולנד צייר רמברנדט דיוקנאות מלאי רגש, ובהם עשרות דיוקנאות עצמיים, ואת הציור הגדול ״משמר הלילה״. יוהנס ורמיר מהעיר דלפט צייר רגעים שקטים בבית, עם אור רך שנכנס מחלון — ״נערה עם עגיל פנינה״ הוא המפורסם שבהם. בבארוק אמנות נעשתה גם לאנשים רגילים: סוחרים הולנדים קנו ציורים של נופים, פרחים וחיי יום־יום.