המילה ״פרסקו״ פירושה באיטלקית ״טרי״. הצייר מורח על הקיר בכל בוקר רק שטח טיח שהוא יספיק לצייר באותו יום, ואז מצייר מהר, בפיגמנטים מעורבבים במים, לפני שהטיח מתייבש. אם הוא טועה — צריך לגרד את הטיח ולהתחיל מחדש. כדי להעביר את הציור לקיר משתמשים לעיתים ב״קרטון״ — שרטוט בגודל מלא עם חורים קטנים, שדרכם מעבירים אבקת פחם לטיח.
פרסקו עמיד מאוד, ולכן נשמרו ציורי קיר כאלה מאות ואף אלפי שנים — ממצרים, מכרתים ומפומפיי, ועד הקפלה הסיסטינית של מיכלאנג׳לו. ״הסעודה האחרונה״ של לאונרדו, דווקא, לא צוירה בפרסקו אמיתי, אלא על קיר יבש — ולכן התחילה להתקלף כבר בימי חייו.