בפרספקטיבה הקווית מציירים ״קו אופק״ בגובה העיניים, ועליו ״נקודת מגוז״. כל הקווים המקבילים שמתרחקים מאיתנו — שולי כביש, מסילת רכבת, שורות של בתים — נמשכים אל הנקודה הזו ונפגשים בה. דברים רחוקים מצוירים קטנים יותר וגבוה יותר על הדף. את השיטה הזו הדגים האדריכל פיליפו ברונלסקי בפירנצה בתחילת המאה ה־15, ובעקבותיו היא נעשתה כלי מרכזי של ציירי הרנסנס.
יש גם ״פרספקטיבה אווירית״: דברים רחוקים נראים בהירים יותר, כחלחלים ומטושטשים, כי יש בינינו לבינם הרבה אוויר ואבק. לאונרדו דה וינצ׳י השתמש בה ברקע של המונה ליזה. ציירים מסין, מיפן ומאמנות ימי הביניים יצרו עומק בדרכים אחרות — למשל, דברים רחוקים מצוירים גבוה יותר בתמונה — וגם אלה דרכים לגיטימיות.