הדרך העדינה
את הג׳ודו פיתח ב־1882 ביפן מורה בשם ג׳יגורו קאנו. הוא לקח טכניקות עתיקות של לוחמים יפנים, הוריד מהן את המכות המסוכנות והפך אותן לספורט ולשיטת חינוך. ״ג׳ודו״ פירושו ״הדרך העדינה״: הרעיון הוא להשתמש בכוח של היריב ובשיווי המשקל שלו, ולא רק בכוח שלך — כך שגם אדם קטן יכול להפיל אדם גדול.
הג׳ודו נכנס לאולימפיאדה בטוקיו ב־1964, והנשים מתחרות בו באולימפיאדה מאז 1992. מתאמנים על מזרן שנקרא ״טטאמי״, בבגד עבה שנקרא ״ג׳ודוגי״, ומתחילים תמיד מללמוד ליפול נכון — בלי להיפגע.
איך מנצחים
בקרב ג׳ודו מנסים להפיל את היריב על הגב, להצמיד אותו למזרן או לגרום לו לוותר בעזרת אחיזה בטוחה. הטלה מושלמת — כשהיריב נופל בעוצמה ובשליטה על הגב — נקראת ״איפון״, והיא מסיימת את הקרב מייד. הטלה טובה אבל לא מושלמת נקראת ״וזה־ארי״, ושתיים כאלה שוות איפון.
המתחרים מחולקים לקטגוריות משקל, כדי שהקרב יהיה הוגן. יש גם עונשים על פסיביות או על אחיזות אסורות. החגורות מסמנות את הדרגה: מתחילים בחגורה לבנה, עוברים דרך צבעים, ומגיעים לחגורה שחורה אחרי שנים של אימון.
ג׳ודו ישראלי
שתי המדליות האולימפיות הראשונות של ישראל, ב־1992, היו בג׳ודו: כסף ליעל ארד וארד לאורן סמדג׳ה. אחריהם זכו במדליות אריק זאבי (2004), ירדן ג׳רבי ואור ששון (2016), נבחרת הג׳ודו המעורבת (טוקיו 2020), ובפריז 2024 — ענבר לניר ורז הרשקו בכסף ופיטר פלצ׳יק בארד.
בסך הכול יש לישראל תשע מדליות אולימפיות בג׳ודו — כמעט חצי מכל המדליות שלה. מאחורי ההצלחה הזאת יש אלפי ילדים שמתאמנים במועדונים בכל הארץ, ומאמנים שמלמדים אותם קודם כול לכבד את היריב.
עוד אומנויות לחימה
טאקוונדו היא אומנות לחימה קוריאנית שמתבססת על בעיטות, ונכנסה לאולימפיאדה ב־2000. המתחרים לובשים מגן גוף וקסדה, וניקוד נרשם בחיישנים. אבישג סמברג זכתה בארד בטאקוונדו בטוקיו. קראטה, אומנות לחימה יפנית, הייתה ענף אולימפי רק בטוקיו 2020.
בסיוף, שנמצא בכל אולימפיאדה מאז 1896, מתחרים בחרב עם קצה מוגן ובמסכה, וחיישן חשמלי רושם כל נגיעה. בהיאבקות מנסים להצמיד את כתפי היריב לרצפה. בכל הענפים האלה יש כלל משותף: את מה שלומדים באימון משתמשים רק באימון ובתחרות — לא בהפסקה, ולא כדי לפגוע באף אחד.