לואי ברייל — לקרוא באצבעות
לואי ברייל נולד ב־1809 בכפר קטן ליד פריז. כשהיה בן שלוש הוא נפצע בעין מכלי חד בבית המלאכה של אביו, הזיהום התפשט, ועד גיל חמש בערך הוא התעוור בשתי העיניים. בגיל עשר הוא התקבל לבית ספר לעיוורים בפריז. היו שם ספרים מעטים באותיות בולטות, גדולות וכבדות, ולקרוא בהם היה איטי מאוד.
בבית הספר הכיר ברייל שיטה של קצין צבא בשם שארל ברבייה — ״כתב לילה״, שבו נקודות בולטות מייצגות צלילים, כדי שחיילים יוכלו לקרוא בחושך. השיטה הייתה מסובכת מדי, וברייל, בגיל 15 בערך, פישט אותה: כל אות היא צירוף של עד שש נקודות בתוך ״תא״ קטן שאפשר להרגיש בקצה האצבע. ב־1829, בגיל 20, הוא פרסם את השיטה. רק אחרי מותו היא התקבלה רשמית, והיום כתב ברייל קיים בעשרות שפות — גם בעברית.
ארטיק ומחממי אוזניים
סיפור מפורסם מספר שב־1905 פרנק אפרסון, ילד בן 11 מקליפורניה, השאיר בחוץ בלילה קר כוס עם משקה ומקל ערבוב, ובבוקר מצא את המשקה קפוא סביב המקל — הארטיק הראשון. זה סיפור חמוד, וההיסטוריונים מזהירים שחלק מהפרטים כנראה התייפו עם השנים. מה שבטוח הוא שאפרסון, כמבוגר, קיבל ב־1924 פטנט על ״ממתק קפוא על מקל״, ושמשפחתו סיפרה שהרעיון התחיל כשהיה ילד.
צ׳סטר גרינווד, נער בן 15 ממדינת מיין בארה״ב, רצה להחליק על הקרח בלי שיקפאו לו האוזניים. לפי הסיפור, הוא כופף חוט ברזל, וסבתו תפרה עליו פרווה ובד. ב־1877 הוא קיבל פטנט על מחממי אוזניים משופרים, והקים מפעל שהעסיק אנשים רבים בעיר שלו. ויש גם כאן דיוק חשוב: מחממי אוזניים היו קיימים לפניו, והחידוש שלו היה בעיקר צירים שמאפשרים להתאים אותם לראש. כלומר — הוא שיפר המצאה, וגם זו המצאה.
הטרמפולינה ועוד
ג׳ורג׳ ניסן היה נער בן 16 מאיווה שבארה״ב, שאהב התעמלות ואקרובטיקה. ב־1930, לפי הסיפורים, הוא ראה בקרקס לוליינים שקופצים על רשת הביטחון ומבצעים עוד סלטה. הוא חשב: למה לא לבנות מתקן שכל כולו קפיצה? במוסך של הוריו הוא חיבר יריעת בד למסגרת ברזל. בהמשך, עם מאמן ההתעמלות שלו, הוא פיתח את הטרמפולינה, וב־1945 קיבל עליה פטנט. היום הטרמפולינה היא אפילו ענף אולימפי.
גם פילו פרנסוורת׳, שהזכרנו בשיעור על הטלוויזיה, סיפר שחשב על רעיון הטלוויזיה האלקטרונית כשהיה בן 14, כשחרש שדה בשורות ישרות. ולואי ברייל, כאמור, פיתח את שיטתו כנער. המשותף לכולם: הם לא חיכו להיות ״גדולים״ כדי לנסות לפתור בעיה שהפריעה להם.
מה ילדים יכולים לעשות היום
כדי להמציא לא צריך מעבדה. אפשר להתחיל ממחברת: רושמים כל דבר שמעצבן אתכם או את המשפחה ביום־יום — קלמר שהעפרונות נופלים ממנו, אוזניות שמסתבכות, צמח שתמיד שוכחים להשקות. אחר כך בוחרים בעיה אחת, מציירים כמה פתרונות, ובונים דגם פשוט מקרטון, נייר דבק, גומיות ופקקים.
חשוב לזכור כמה כללי בטיחות: לא עובדים עם חשמל מהשקע, עם אש, עם סכינים או עם כימיקלים בלי מבוגר לידכם. סוללות קטנות ומגנטים קטנים מסוכנים לילדים קטנים, ולכן שומרים אותם רחוק מהם. בבתי ספר רבים בישראל יש תחרויות וחוגים של ממציאים צעירים, ושם אפשר לקבל ליווי של מורים ומהנדסים. בשיעור הבא נלמד צעד אחרי צעד איך חושבים כמו ממציא.