חשמל סטטי והד
חשמל סטטי הוא מטען חשמלי שמצטבר על חפץ ונשאר עליו, במקום לזרום כמו בחוט. כשמשפשפים בלון בשיער, חלקיקים זעירים בעלי מטען — אלקטרונים — עוברים מהשיער לבלון. עכשיו לבלון ולשיער יש מטענים הפוכים, והם נמשכים זה לזה: השיער ״עומד״ והבלון נדבק לקיר. כשנוגעים בידית מתכת אחרי הליכה על שטיח, המטען קופץ בבת אחת — וזו העקיצה הקטנה. ברק הוא חשמל סטטי ענק שנוצר בענני סערה.
הד הוא קול שפוגע במשטח קשה — קיר, צוק או מצוק — וחוזר אלינו. הקול נע באוויר בערך 340 מטרים בשנייה, ולכן כדי לשמוע את ההד בנפרד מהקול המקורי צריך לעמוד במרחק של כ־17 מטרים לפחות מהמשטח. עטלפים ודולפינים משתמשים בהד כדי ״לראות״ בחושך, וגם ספינות משתמשות בו כדי למדוד את עומק הים.
קרינת UV ושכבת האוזון
קרינת UV, או קרינה על־סגולה, היא סוג של אור שמגיע מהשמש ושהעיניים שלנו לא רואות. השם על־סגולה פירושו ״מעבר לסגול״, כי היא נמצאת מעבר לצבע הסגול בקשת. היא עוזרת לעור לייצר ויטמין D, אבל יותר מדי ממנה גורם לכוויות שמש ופוגע בעור ובעיניים לאורך זמן. בגלל זה מתחזיות מזג האוויר מפרסמות ״מדד קרינה״, ובצהריים כדאי לחפש צל, לחבוש כובע ולמרוח קרם הגנה.
שכבת האוזון היא שכבה בגובה של כ־15 עד 35 קילומטרים מעלינו, שבה יש ריכוז גבוה של אוזון — סוג של חמצן שבנוי משלושה אטומים. היא בולעת את רוב קרינת ה־UV המזיקה. בשנות השמונים גילו שחומרים מתוצרת אדם, ששימשו במקררים ובתרסיסים, פוגעים בה ויוצרים ״חור באוזון״ מעל אנטארקטיקה. ב־1987 חתמו מדינות העולם על פרוטוקול מונטריאול שאסר את החומרים האלה, ומאז השכבה מתאוששת לאט.
לייזר
לייזר הוא מכשיר שמפיק אלומת אור דקה וחזקה מאוד, בצבע אחד, שכמעט לא מתפזרת גם למרחקים גדולים. השם הוא ראשי תיבות באנגלית של משפט שמתאר את הדרך שבה האור ״מוגבר״ בתוך המכשיר. הלייזר הראשון נבנה ב־1960 בידי הפיזיקאי האמריקני תאודור מיימן.
היום לייזרים נמצאים בכל מקום: בקופה בסופר שקוראת ברקודים, במדפסות, בכבלי סיבים אופטיים שמעבירים אינטרנט, בניתוחי עיניים ובמכשירים שמודדים מרחק. אבל זהירות: אסור לכוון לייזר, אפילו עט לייזר קטן, לעיניים של אדם או של בעל חיים, ואסור לכוון אותו למטוסים — הוא עלול לפגוע בראייה ולסכן את הטייסים.