למה לא ״ברברים״?
במשך מאות שנים קראו להם ״ברברים״. המילה באה כנראה מהיוונית — ״ברברוס״ היה כינוי לכל מי שלא דיבר יוונית, כאילו הוא ממלמל ״בר־בר״. מאותה מילה בא גם ״ברברי״ — פרא ואכזר. לכן העם עצמו מעדיף את השם אִימָזִיגֵן (ביחיד: אמזיג), שמתורגם בדרך כלל ״האנשים החופשיים״.
לפי הערכות שונות חיים היום עשרות מיליוני אמזיגים, בעיקר במרוקו ובאלג׳יריה, וגם בלוב, בתוניסיה, במאלי, בניז׳ר ובמצרים. ההערכות שונות מאוד, כי אנשים רבים הם בעלי מוצא מעורב, ורבים מדברים גם ערבית.
שפה וכתב עתיקים
השפות האמזיגיות נקראות יחד תמזיגת. במשך שנים רבות לא הוכרו כשפות רשמיות, אבל במרוקו הן הוכרו ב־2011 ובאלג׳יריה ב־2016, והיום מלמדים אותן בבתי ספר. לשפות יש כתב משלהן, תיפינאג, ששורשיו בכתובות עתיקות בנות אלפי שנים. הכתב נשמר בעיקר אצל הטוארג, והיום משתמשים בגרסה מחודשת שלו על שלטים ובספרים.
הסמל המפורסם של האמזיגים הוא האות ⵣ (״יאז״) בתיפינאג, שנראית כמו אדם עם ידיים מורמות. היא מופיעה באדום על הדגל האמזיגי — כחול לים, ירוק לאדמה ולהרים, וצהוב למדבר.
ינאייר, כפרי ההרים והקשר ליהודים
באמצע ינואר חוגגים האמזיגים את ״ינאייר״ — ראש השנה החקלאי שלהם — עם ארוחה חגיגית, לעיתים קרובות קוסקוס. באלג׳יריה הוא יום חג רשמי מאז 2018, ובמרוקו מאז 2024. בהרי האטלס יש כפרים עתיקים של בתים מטיט ואבן, ומבצרים משפחתיים שנקראים קסבות.
בצפון אפריקה חיו במשך מאות שנים קהילות יהודיות לצד שכנים אמזיגים, במיוחד בכפרי האטלס. חלק מהיהודים שם דיברו ניבים אמזיגיים, וקיימות מסורות משותפות במוזיקה ובמאכלים. על יהודי מרוקו, תוניסיה ולוב יש שיעור בנושא עדות ישראל.
הטוארג — ״אנשי הכחול״ של הסהרה
הטוארג הם עם אמזיגי שחי בלב הסהרה — בניז׳ר, במאלי, באלג׳יריה, בלוב ובבורקינה פאסו. בעבר הם הובילו שיירות גמלים ענקיות על פני המדבר, שנשאו מלח, תמרים ודגנים. משפחות רבות עדיין רועות גמלים ועזים, ורבות אחרות גרות בעיירות.
אצל הטוארג מנהג מפתיע: הגברים, ולא הנשים, מכסים את הפנים ברעלה ארוכה שנקראת טגלמוסט. בעבר צבעו אותה בצבע אינדיגו, שהשאיר גוון כחלחל על העור — ולכן קראו להם ״אנשי הכחול״. לנשים יש מקום מרכזי במשפחה ובמסורת, ובעבר הן היו בעיקר אלה שלימדו את כתב התיפינאג. המוזיקה של הטוארג, עם גיטרות חשמליות ושירה, מוכרת היום בפסטיבלים בכל העולם.