קרל פון דרייס ומכונת הריצה
ב־1815 התפרץ באינדונזיה הר הגעש טמבורה, אחת ההתפרצויות החזקות בהיסטוריה. האפר שעלה לשמיים צינן את העולם, ו־1816 נקראה באירופה ״השנה בלי קיץ״: היבול נכשל, והרבה סוסים מתו או לא היה במה להאכיל אותם. יש היסטוריונים שחושבים שזה עודד את קרל פון דרייס, פקיד יער ממנהיים שבגרמניה, לחפש דרך לנוע בלי סוס — אבל זה רק השערה.
ב־12 ביוני 1817 יצא פון דרייס לנסיעה הראשונה המתועדת במכונה שבנה: שני גלגלי עץ אחד מאחורי השני, מסגרת עץ, מושב והגה. לא היו לה דוושות — הרוכב ישב ודחף את הקרקע ברגליו, כמו ילדים על אופני איזון היום. המכונה נקראה ״מכונת ריצה״, ועל שמו נקראה גם ״דרייזינה״. הנסיעה הראשונה נמשכה כשעה, למרחק של כמה קילומטרים — לפי רוב המקורות, יותר מהר ממי שהלך ברגל.
דוושות על הגלגל הקדמי
במשך כמעט 50 שנה לא היו לאופניים דוושות. בשנות ה־60 של המאה ה־19 הופיעו בצרפת ״ולוסיפדים״ — אופניים עם דוושות שמחוברות ישירות לגלגל הקדמי. מי חיבר לראשונה את הדוושות? כאן יש ויכוח: חלק מהמקורות נותנים את הקרדיט לפייר מישו ולבנו, נפחים מפריז, וחלק לפייר לאלמן, מכונאי צרפתי שהגיש פטנט על הרעיון בארה״ב ב־1866. ייתכן שעבדו על זה כמה אנשים במקביל.
הוולוסיפדים היו עשויים עץ וברזל, עם גלגלים עם חישוקי ברזל, והנסיעה עליהם בדרכי אבנים הייתה קופצנית מאוד. בגלל זה קיבלו באנגלית את הכינוי ״מנערי עצמות״. ובכל זאת הם היו להיט, ונפתחו אפילו אולמות מיוחדים שבהם אנשים למדו לרכוב.
הגלגל הענק
כשהדוושות מחוברות לגלגל הקדמי, כל סיבוב של הדוושות הוא סיבוב אחד של הגלגל. איך נוסעים מהר יותר? מגדילים את הגלגל. בשנות ה־70 של המאה ה־19 הופיעו אופניים עם גלגל קדמי ענק — לפעמים בקוטר של יותר ממטר וחצי — וגלגל אחורי קטנטן. באנגלית קראו להם ״פני־פארת׳ינג״, על שם שני מטבעות בריטיים, אחד גדול ואחד קטן.
האופניים האלה היו מהירים, אבל מסוכנים: הרוכב ישב גבוה מאוד, ואם הגלגל נתקע באבן — הוא עף קדימה על הראש. לכן רכבו עליהם בעיקר צעירים אמיצים, ומעט מאוד נשים, ילדים או מבוגרים. היה ברור שצריך פתרון בטוח יותר.
אופני הבטיחות והצמיג המנופח
הפתרון היה שרשרת. במקום לחבר את הדוושות לגלגל, מחברים אותן לגלגל שיניים, ושרשרת מעבירה את הכוח לגלגל האחורי. כך אפשר לבנות שני גלגלים שווים ונמוכים, והרוכב יושב קרוב לקרקע. כמה ממציאים עבדו על זה, אבל המודל שהצליח במיוחד היה של האנגלי ג׳ון קמפ סטארלי, שהציג ב־1885 את ״אופני הבטיחות״. הצורה שלהם — מסגרת, שני גלגלים שווים, שרשרת לגלגל האחורי — היא כמעט הצורה של האופניים שלכם.
החלק האחרון היה הצמיג. ב־1888 פיתח הווטרינר הסקוטי ג׳ון בויד דנלופ צמיג גומי ממולא אוויר לאופניים של בנו, כדי שהנסיעה תהיה נוחה יותר. מאוחר יותר התברר שממציא סקוטי אחר, רוברט תומסון, רשם פטנט על צמיג אוויר כבר ב־1845 — אבל הרעיון שלו נשכח. עם צמיג מנופח ושרשרת, האופניים נעשו נוחים, בטוחים וזולים, ובסוף המאה ה־19 מיליוני אנשים רכבו עליהם — כולל נשים, שקיבלו בזכותם חופש תנועה חדש.