הכלנית פורחת בערך מדצמבר עד מרץ, בשדות, בבתות ובשולי חורש. סימן ההיכר שלה: ״צווארון״ של שלושה עלים ירוקים מפוצלים על הגבעול, מתחת לפרח. הפרח נפתח ביום ונסגר בלילה ובימים קרים. מתחת לאדמה יש לה פקעת שממנה היא צומחת מחדש כל שנה.
בשנות ה־50 הכלניות כמעט נעלמו מהשדות שליד הערים בגלל קטיף, ובזכות החוק ומבצע ההסברה הן חזרו. בצפון־מערב הנגב יש ״שטיחים״ אדומים של כלניות, שאליהם מגיעים מטיילים רבים בכל חורף. מחקרים בישראל מצאו שבין המאביקים החשובים של הכלניות האדומות יש חיפושיות.
הכלנית מוגנת — אסור לקטוף אותה או לעקור את הפקעת. ויש בה גם מוהל שעלול לגרות את העור — עוד סיבה להסתפק בצילום.

