מי יושב איפה
בתזמורת סימפונית גדולה מנגנים בדרך כלל בין 70 ל־100 נגנים. הסידור קבוע פחות או יותר: בחצי עיגול קרוב למנצח יושבים כלי הקשת — כינורות ראשונים ושניים, ויולות וצ׳לו, והקונטרבסים מאחוריהם בצד. מאחורי כלי הקשת יושבים כלי הנשיפה מעץ, ומאחוריהם כלי הפליז. כלי ההקשה עומדים בשורה האחרונה.
הסידור הזה לא מקרי: הכלים השקטים קרובים לקהל, והחזקים רחוקים, כדי שכולם יישמעו מאוזנים. הנבל והפסנתר, כשהם משתתפים, מוצבים בדרך כלל בצד.
המנצח והכנר הראשי
המנצח לא מנגן — אבל הוא שומע הכול. בתנועות הידיים ובשרביט קטן הוא מראה לנגנים את הקצב, מתי להיכנס, מתי לנגן חזק או חלש, ואיך ״לנשום״ יחד. לפני הקונצרט הוא עובד עם התזמורת בחזרות רבות ומחליט איך היצירה תישמע: מהירה או איטית, סוערת או רכה.
הנגן החשוב אחרי המנצח הוא הכנר הראשי, ה״קונצרטמייסטר״, שיושב בכיסא הראשון משמאל למנצח. הוא מוביל את כלי הקשת, מנגן קטעי סולו, ובתחילת הקונצרט נותן את הסימן לכוונון לפי ה״לה״ של האבוב.
מה מנגנת תזמורת
סימפוניה היא יצירה גדולה לתזמורת, בדרך כלל בארבעה חלקים שנקראים ״פרקים״: אחד מהיר, אחד איטי, אחד ריקודי ואחד סוער לסיום. קונצ׳רטו הוא יצירה שבה נגן סולן — למשל כנר או פסנתרן — ״משוחח״ עם התזמורת. באופרה התזמורת מלווה זמרים שמשחקים סיפור על במה, עם תלבושות ותפאורה.
בין פרקים של סימפוניה לא מוחאים כפיים, אלא רק בסוף היצירה כולה. זה מנהג ולא חוק, אבל טוב להכיר אותו. אם לא בטוחים — מחכים שהמנצח יוריד את הידיים ויסתובב אל הקהל.
תזמורות בישראל
התזמורת הפילהרמונית הישראלית נוסדה ב־1936 על ידי הכנר ברוניסלב הוברמן, בשם ״התזמורת הארץ־ישראלית״. את הקונצרט הראשון שלה, בדצמבר 1936 בתל אביב, ניצח המנצח האיטלקי הנודע ארטורו טוסקניני. במשך עשרות שנים היה המנצח זובין מהטה המנהל המוזיקלי שלה.
בישראל פועלות עוד תזמורות רבות: התזמורת הסימפונית ירושלים, תזמורות בחיפה, בראשון לציון ובבאר שבע, תזמורת קאמרית, תזמורת אנדלוסית שמנגנת מוזיקה מסורתית מצפון אפריקה, ותזמורות נוער בקונסרבטוריונים. לרבות מהן יש קונצרטים מיוחדים לילדים ולמשפחות.