המילה ״סימפוניה״ באה מיוונית ופירושה ״צלילים יחד״. בתקופה הקלאסית התגבש דגם של ארבעה פרקים: פרק ראשון מהיר ודרמטי; פרק שני איטי ושר; פרק שלישי בקצב של ריקוד; ופרק רביעי מהיר וסוער לסיום. יוזף היידן, שכתב 104 סימפוניות, כונה ״אבי הסימפוניה״. מוצרט כתב עשרות, ובטהובן — תשע, שהגדילו את הסימפוניה מאוד.
הסימפוניה התשיעית של בטהובן הייתה מהראשונות שהכניסו לסימפוניה גם מקהלה וזמרים. במאה ה־19 וה־20 מלחינים כמו ברהמס, צ׳ייקובסקי ומאהלר כתבו סימפוניות ארוכות ועשירות. מקובל לא למחוא כפיים בין הפרקים, אלא רק בסוף כל היצירה — מנהג שנועד לשמור על הרצף.