השפתיים הן הלשונית
בכלי נשיפה ממתכת אין לשונית ואין שפה חדה. הנגן לוחץ את שפתיו אל פיה קטנה בצורת כוס, ונושף כך שהשפתיים עצמן רוטטות — ״זמזום״ שנשמע כמו דבורה. הרטט עובר לאוויר שבצינור, והצינור הארוך והמתרחב בקצה, שנקרא ״פעמון״, מגביר אותו.
כשהנגן מהדק את השפתיים ונושף מהר יותר, הצליל קופץ למעלה. כך, עם צינור אחד, אפשר לנגן כמה צלילים. זו הדרך שבה ניגנו בחצוצרות הטבעיות ובקרני הציד במשך מאות שנים — וגם בשופר.
שסתומים ומשיכה
בתחילת המאה ה־19 הומצאו השסתומים. כשלוחצים על שסתום, האוויר מופנה לצינור נוסף, והצינור כולו נעשה ארוך יותר — והצליל יורד. לחצוצרה, לטובה ולקרן היער יש שלושה או ארבעה שסתומים, ובשילובים שלהם אפשר לנגן את כל הצלילים.
לטרומבון יש פתרון אחר: ״משיכה״ — צינור שמחליק פנימה והחוצה. הנגן מזיז את המשיכה בין שבעה מצבים בסיסיים, ויכול גם להחליק מצליל לצליל, כמו קול שעולה ויורד. הטרומבון הוא היחיד בקבוצה שאפשר ״לראות״ איך הצליל משתנה.
הכירו את המשפחה
החצוצרה היא הגבוהה והקטנה, עם צליל בהיר ונוצץ. הצינור שלה, אם יפרשו אותו, ארוך כמטר וחצי. קרן היער מתפתלת בעיגולים, והפעמון שלה פונה לאחור; הנגן מכניס יד לתוך הפעמון כדי לעצב את הצליל הרך והחם. הצינור שלה ארוך יותר משלושה מטרים.
הטרומבון מנגן בטווח בינוני־נמוך, והטובה היא הגדולה והנמוכה ביותר: הצינור שלה ארוך יותר מחמישה מטרים, מקופל לסלסלה גדולה. בתזמורת כלי הפליז יושבים בשורות האחוריות, כי הם חזקים מאוד, ובתזמורות כלי נשיפה ובתזמורות צבאיות הם מובילים את הנגינה.
מהשופר ועד הג׳אז
כלי נשיפה מקרן ומפליז ליוו בני אדם מימי קדם: השופר עשוי מקרן של איל, ובתנ״ך מתוארות גם חצוצרות כסף שבהן תקעו הכוהנים. ברומא העתיקה השתמשו בצבא בכלי פליז ארוכים כדי להעביר פקודות. גם היום בצבא תוקעים בחצוצרה בטקסים.
בתחילת המאה ה־20 החצוצרה והטרומבון היו הכוכבים של הג׳אז בניו אורלינס. נגן החצוצרה לואי ארמסטרונג נעשה לאחד המוזיקאים המשפיעים ביותר במאה ה־20, ופירסם את הסגנון שבו נגן ״ממציא״ מנגינה תוך כדי נגינה — אלתור.